מעבדת המחשבות

אני מתקשרת אליו פעם בשבוע כדי להזכיר לו שאני שם, שאני קיימת. אני מתקשרת כדי לא לאבד כל מגע, כדי לדעת שהוא עוד שם.

כשאני לא מתקשרת ואנחנו לא מדברים, פתאום יש אדים על המחשבות שלי, על הזכרונות שלנו, שמטשטשים לי הכל. אני מנסה לחשוב ואני זוכרת במעורפל, אז אני מתקשרת לשאול מה נשמע כדי לדעת איפה הוא בחיים. אבל עברו שלושה חודשים וזה כבר יותר מדי זמן. זה הרבה זמן. זה זמן לעבור הלאה. וכשאני שואלת אותו כל כמה זמן הוא חושב עליי הוא אומר לי ״פעם בשבוע ככה״, אני רוצה לחשוב שזה שקר, שזה לא באמת, אבל אני לא יכולה לדעת. ומצד שני, איך הוא יכול לא לחשוב עליי במשך שבוע שלם? איך זה אפשרי? איך זה הגיוני שאני לא עולה לו במחשבות לפחות פעם אחת ביום? הוא עד כדי כך עבר הלאה?

ואז אומרים לי שאני מזוכיסטית. שאני רוצה רק להכאיב לעצמי, כי אם הוא אמר לי כבר לפחות שבע פעמים שהוא לא רוצה לחזור בשום פנים ואופן ושהוא היה עם מישהי אחרת ואם הוא פוגע בי, למה אני ממשיכה? איפה הגבול שלי? איפה הקו האדום?

אבל אחרי שחוצים את הקו פעם אחת אין עוד גבול ואז ממשיכים עד אין סוף, עד שאני אהיה אבקה ולא רסיסים.

אז התהליך הזה לוקח זמן, הפרידה הנמשכת הזאת. ואני רוצה להאמין שאחרי שהוא יחזור הוא יבין שאני האחת, ואני רוצה להאמין שהוא לא יאהב עוד אף אחת אחרת כמו שהוא אהב אותי. ואני רוצה להאמין שלפחות בכמה שנים הקרובות הוא לא יישן עם מישהי אחרת במיטה שלו, במצעים שלו והם ישכבו והיא תגמור ממנו והוא יגנח ואז היא תשכב לו על החזה ולא יהיה לה נוח כי הוא כל כך רזה והראש שלה יהיה מונח רק על העצמות שלו, אבל היא תמשיך לשים את הראש שם, ותהיה שתיקה של כמה רגעים ואז הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה ויכרוך את הזרועות שלו סביבה והיא תחייך, כי היא יודעת במה היא זכתה. היא יודעת שהוא זהב טהור והיא לא תיתן לו לחמוק ממנה כמו שאני נתתי לו. היא תדע שאין כמוהו עוד בעולם והיא תאהב אותו כל כך.

אני חושבת על הבקרים שלנו, על השיחות שלנו, כמה שהוא הרים אותי כשהייתי ברצפה. ואני, אין הערכה. לפחות אין בהתחלה.

הוא לימד אותי לאהוב, הוא לימד אותי מה זה מערכת יחסים, הוא לימד אותי מה זה למות אחד למען השני ומה זה לדעת כשיש שם מישהו שתמיד יחכה לך לא משנה מה. אין ספק שהוא היה האהוב האולטימטיבי, החבר המושלם. לפעמים כשהגעתי ל12/2 בבסיס, הייתי כל כך שבוזה וכשהתקשרתי אליו ושמעתי את הקול שלו כל כך התגעגעתי שפשוט התחלתי לפרוץ בבכי ורציתי רק לברוח משם. הגעגוע הזה, הפרידה הזאת לשבועיים הייתה לי כל כך קשה. ולקח לי זמן להתחבר, לקח לי זמן לאהוב, לקלוט. אבל הוא היה שם מההתחלה, אהב אותי מההתחלה. היה שלי לגמרי מההתחלה. ולי לקח זמן להתחבר, להיפתח, אבל הוא חיכה. וכמו פרח, עם כל מילה טובה אני נפתחתי עוד קצת, עם כל נשיקה אני התאהבתי עוד ועוד. עד שהלב שלי התפוצץ. התפוצץ מאהבה. לא חשבתי שאהבה זה כוח כל כך הרסני.

ואני יודעת שאני חושבת שהכל היה טוב. ואני כבר צריכה להרפות כי שלושה חודשים זה לא ברגל. אבל אני לא מצליחה להיזכר בדברים הרעים, ואני זוכרת רק את הטוב. ואני רוצה להיזכר בכמה שהוא פגע בי בסוף, ואני לא מצליחה. אני רק רוצה שיהיה משהו רע אחד, משהו אחד שיצדיק את הפרידה הכואבת הזאת ואני לא מצליחה. כמו פטיש זה הולם בי כל הזמן, רק הטוב הזה שהיה לנו. רק האהבה הבלתי נגמרת הזאת.

אז למה זה נגמר? למה הפרח שלנו נבל? למה הוא החליט בבת אחת שדי וזהו? ואין עם מי לדבר? למה אני לא מצליחה להפסיק לאהוב אותו?

היה לי לא טוב בסוף. היה לי רע. הוא לא עשה כלום בשבילי, הוא לא הקדיש זמן בשבילי. הוא לא הסכים להפסיק לדבר איתה. וזה גמר אותי, זה גמר אותי. ויש סצנה מהפרידה שלנו שאני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על השניה שהוא אומר לי שהוא רוצה שנפסיק להיות ביחד והדבר היחיד שאני עושה זה נתלית עליו ולוחשת לו באוזן ״בבקשה אל תעזוב אותי״ והוא עם דמעות על הלחיים אומר לי שזה הדבר הנכון לעשות ושהוא חייב לעשות את זה.

כל הפעמים שיצאתי עם חברות והשארתי אותו לבד בבית, פתאום נראות לי כל כך מטומטמות. למה לא יכולתי להקדיש כמה ערבי שישי עבורו? כל הפעמים שאכזבתי אותו כל כך והורדתי לו את הציפיות ממני נראות לי ניתנות לשיפור. כל הפעמים שהמשפחה שלו הגיעה לארץ ואני רק ברחתי מהם נראות לי שטותיות ורק מרחיקות אותו ממני. ועכשיו אני מלקה את עצמי בדיעבד על כל הפעמים האלה. עכשיו אני עצובה. עכשיו, אחרי שלושה חודשים אני יכולה לומר שהייתי עושה דברים אחרת בקשר הזה. אני יכולה לומר שעשיתי טעויות ושאני מצטערת ושאני לא אחזור עליהם. אבל תמיד אני בהצתה מאוחרת. ועכשיו זה מאוחר מדי. עכשיו הוא עבר הלאה, ואני... אני נשארתי עמוק מאחורה.