מעבדת המחשבות

יש לי איזה סיפור מהעבר, כלומר, מגיל 18, שהשאיר מעין צלקת כזאת. צלקת שלא תעבור, שצרובה בי היטב, אבל גם לימדה אותי לקח. כי ככה זה החיים, נפגעים ולומדים.

בכיתה י"ב הייתי מאוהבת בתומר. תמיד הייתי מאוהבת בו, מכיתה ו', אבל בכיתה י"ב זה התחיל לצבור תאוצה והוא היה הנשיקה הראשונה שלי (כן היא הייתה בכיתה י"ב). אחרי חודש זה לא הלך לשום מקום והוא חתך את זה. אני עם האגו שלי, אף אחד לא ידע שאני מתאבלת בלילות אבל לילה לילה הייתי בוכה כמו תינוקת עד שזה עבר, כמה חודשים לאחר מכן. כל החברות שלי ידעו שתומר הוא שלי, לא משנה מה. תומר הוא שלי לעולמים ואף אחד לא תיגע בו גם אם החיים שלה תלויים בזה. כי ככה זה, כי תומר הוא שלי וזהו.

תומר הוא חכם, הוא לומד מחשבים ופיסיקה ומתמטיקה מוגברים וחברה שלי, הכי טובה, הייתה צריכה עזרה במחשבים. אז בהתחלה, הם נפגשו איזה פעם פעמיים והוא עזר לה ואני ידעתי מהכל, וקינאתי. כמה שקינאתי. זה שרף לי בפנים, בריאות, בכליות, בכבד, זה שרף לי. ואמרתי לה, דיברתי איתה על זה.

עד שהגיע הקיץ, וכבר הפכתי לאובססיבית ומשוגעת, וראיתי את הרכב שלה חונה אצלו לפעמים ב3 בלילה, והייתי על סף שיגעון. על סף לפוצץ לה את האוטו, לפנצ'ר את הגלגלים, לשרוף אותם ביחד.

ואז, קצת אחרי שהתגייסתי היא אמרה לי שהם יחד. לא דיברנו שנה. ועכשיו היחסים קצת רופפים, אבל אנחנו באותה חבורה ועברו כבר שנתיים וחצי, אז ממשיכים הלאה.

מאותו רגע, אמרתי לעצמי, שלעולם, אבל לעולם, אני לא אתן לעצמי להרגיש את ההרגשה הזאת יותר ומי שייתן לי אותה שיילך לעזאזל. את הרגשת השגעון הזאת, האובססביות הזאת שלא עוזבת אותך. שאתה מרגיש משוגע, השקר הגדול הזה שצף מעליך.

אבל זה לא איחר לבוא, ואחרי שנה שאני ורועי ביחד, בעננים, אחרי הטיול שלנו לברצלונה הכל קרה. ככה בבום, הכל התחיל להתרסק. והוא לא בגד בי, אבל ההרגשה הייתה שם. הכל התחיל כשהוא התחיל ללכת לשנה א' בלימודים באוקטובר 2014. הוא היה קצת מפוחד ושלא יהיו לו חברים, פחדים רגילים של אנשים רגילים, אבל הוא מקסים רועי, ואני ידעתי שבן רגע הוא יצליח לאגד לעצמו קבוצה טובה של חברים. בקבוצה היו בנים והיו גם בנות, ואני יכולה להעיד על עצמי שאני האדם הכי לא קנאי שקיים. ומעבר לזה, סמכתי על רועי בעיניים עצומות, ידעתי שהוא לא יעשה כלום אף פעם, חוש הנאמנות שלו מעולם לא הוטל בספק אצלי. ידעתי שהוא שלי והוא אוהב רק אותי.

עוברים החודשים והוא מתקרב לבחורה אחת בחבורה באופן ספציפי והם מדברים כל הזמן, השם שלה על מסך הטלפון שלו נון סטופ בשל התדירות הגבוהה שהיא שולחת לו הודעות והם מדברים, אבל לי זה לא הפריע. הרבה פעמים היא התקשרה ולא לקחתי את זה קשה מדי. עד שיום אחד, אחרי שחזרתי מחול זה הכה בי. הם מדברים כל הזמן. זה לא בריא. זה לא אמור להיות ככה. אז הסתכלתי בהודעות ואני רואה הודעות כמו "רועי תביא לי את הסווצר שלך, קר לי" והוא בחזרה אחרי כמה דקות "יפה עלייך הסווצר שלי". הודעות כמו "אני מתגעגע לזה שאת לא כועסת עליי כל הזמן". הודעות שנכנסו לי עמוק ללב ולנשמה. וברגע הזה, התחלתי להרגיש שוב את הסכין בלב, שוב את זה שמרסקים אותי ומועכים אותי ודורכים עליי. ככה הרגשתי, כמו כלום, כמו אוויר.

כשביקשתי ממנו שהוא יפסיק לדבר איתה הוא בתגובה אמר שהם רק ידידים וש"את יודעת שאני אוהב אותך והיא סתם ידידה היא סתם היא כלום בשבילי". אבל כשהוא לא דיבר איתה כמה ימים ההודעה ממנה לא איחרה לבוא, הודעה ארוכה כזאת, הודעה של ריב. אחרי שהוא ענה לה להודעה היא התקשרה אליו ואמרה לו שהיא אוהבת אותו. וגם אחרי זה, הוא לא הסכים להפסיק לדבר איתה.

ואני בכיתי, ובכיתי, והרגשתי כלום ושום דבר. הרגשתי שהוא הופך אותי מנסיכה לפח אשפה. הרגשתי מושפלת, הרגשתי שעושים משהו מאחורי הגב שלי.

השיא היה ביום שלישי אחד בערב, כשאנחנו נוסעים באוטו לבית שלו, שנינו כעוסים, ואני שואלת אותו שאלה עליה והוא אומר לי שהם דיברו, אבל זה כבר היה בשלב שכשהם מדברים אז זה אסון. והרגשתי את הלב שלי מתפוצץ. מתפוצץ מכאב, מזעם. באמת הרגשתי אותו מתפוצץ. הדופק שלי היה כל כך מהיר שעוד שניה עשיתי תאונה. ובבית שלו הריב הכי נורא שלנו הגיע. וכשאני אומרת לו "תעיף כבר את הבת זונה הזו ממך" אז כל מה שהוא הגיב זה היה "אל תקראי לה בת זונה", וזה היה הקו האדום שלי. האמת שבשלב הזה הוא כבר היה בצבע בורדו.

איך הוא העיז להוציא את המשפט הזה אני לא יודעת.

זה הדבר הכי פוגע שהוא אמר לי במהלך כל מערכת היחסים שלנו. וכבר ידענו שזה לא עובד. כבר השלמתי עם העובדה שעל הקשר איתה הוא לא יוותר וזה לא משנה מה אני אגיד ואיך אני אסתכל על זה. אבל הוא גרם לי להרגיש משוגעת. הוא גרם לי להרגיש שאני משוגעת שאני אומרת לו להפסיק לדבר איתה, הוא גרם לי להרגיש כאילו כל הקשר שלהם היה בסדר, הוא גרם לי להרגיש קטנה, הוא הוריד לי את הביטחון העצמי.

היו פעמים ששכבנו באור ואני זוכרת את עצמי מתביישת, דבר שמעולם לא קרה לפני כן. הרגשתי רע עם הגוף שלי, עם מי שאני. הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי. התביישתי. ובסוף הוא זה שזרק אותי. הוא זה שאמר- די, מספיק.

יש דברים שנחרטים בלב ולא הולכים. כמו תומר וחברה שלי, כמו רועי והזונה. ככה זה.

אבל לומדים מזה.

לפחות זה מה שאני מקווה

הוא תמיד מעיד על עצמו שהוא אידיוט. וקר. ורשע. ובכללי לא אדם נחמד מדי.

אני מבינה שזו מגננה, שיש לו צורך להמעיט בערכו כדי שלא אצפה ליותר מדי. בהתחלה הוא נראה עם המון ביטחון עצמי. גבר גבר כזה, שיודע מה הוא רוצה. ואפילו אחרי הפגישה השניה חשבתי להעיף אותו כי אמרתי שאני לא יכולה להיות עם מישהו שככה עף על עצמו. אבל הוא כל כך ההפך ממה שחשבתי וזה מדהים איך אנשים יכולים להציג משהו אחד כשהם משהו אחר לגמרי.

אז כשהוא היה מ"מ בבסיס, הוא לגמרי היה זה, הגבר גבר הזה, הרשע, זה לא שאכפת לו מכלום, וזה מה שאני חשבתי עליו. אבל בחדרי חדרים, בין השורות, אפשר להבין מה הוא רוצה ומה הוא חושב. וכמה מעט ניסיון יש לו.

אפשר לראות שקשה לו להיפתח, לומר דברים מסוימים, לומר מה הוא באמת חושב.

הוא איפשהו באמצע.

הוא בין האידיוט הזה לחכם הזה. הוא בן הרשע הזה לבחור עם הלב הטוב. ובכנות, אני לא יודעת איך לאכול אותו. אני אפילו לא יודעת אם יש מספיק כימיה בינינו, אבל אני רוצה להאמין, כי כיף לי איתו. פשוט לא תמיד יש על מה לדבר. אז אני שמה את הראש שלי על החזה שלו, ואנחנו שותקים. אבל זו לא שתיקה מעיקה, זו שתיקה של כיף. שתיקה של הכל בסדר. ואני מרגישה בטוחה איתו, הוא תמיד יודע לאן הולכים, הוא משרה עליי מעין ביטחון כזה.

אז מצד אחד מניאק ומצד שני, הוא אמר לי שהוא שכב רק עם שתי בנות כי הוא לא שוכב סתם עם מישהי, הוא לא רוצה סתם לפגוע, למרות שהיו לו הזדמנויות. אפשר לומר שגם זו מגננה, אבל אני חושבת שיש בזה מעט מן האמת.

הוא איפשהו באמצע.

יש לו פנים יפות וזקן די מרשים אבל עם כרס בירה קטנטנה. הוא יכול לומר לי לפעמים את הדברים הכי מטומטמים ולא מתאימים לסיטואציה ולפעמים לומר את הדבר הכי נכון. זה קשה לדעת אם אני רוצה שהוא יהיה האדם שיהיה שם לצידי ברגעים הקשים, זה קשה לדעת אם אני רוצה שזה יהיה הוא שאני אתקשר אליו ראשון כשאצא ממבחן גדול, מריאיון עבודה, או לספר לו בשורה מרגשת. אני רוצה אבל לא רוצה, מרגישה שהוא מוכיח את עצמו, אבל לא. כי לא תמיד זה מרגיש נכון וכיף, ואני לא מרגישה איתו הכי בנוח בעולם. וזה בעייתי. כי עם רועי זה לא היה ככה. עם רועי הכל טוב מההתחלה ובגלל זה הכל הלך גם מהר מאוד. כבר אמרתי, ה"אני אוהב אותך" אחרי שבועיים, ישנים ביחד אחרי חודש. איתו זה לא ככה, הוא לקח את הזמן. אתמול הייתי אצלו פעם ראשונה ואנחנו יוצאים כבר חודש וחצי. הכל לאט לאט. וזה קשה לי. כי אני לא יודעת אם זה מה שאני רוצה.

אני לא רוצה להיקשר ולהיפגע, נמאס לי לחשוב על מתי תישלח אליי ההודעה הבאה ולמה הוא לא עונה. נמאס לי לאכול סרטים.

אולי עדיף לבד וזהו

הריבאונד כבר לא כזה ריבאונד.

הוא היה מ"מ של חיילים שהדרכתי ותמיד חשבתי שהוא נראה טוב, הוא גם היה מניאק לחיילים אבל התייחס אלינו, למדריכות, יפה. ואהבתי את זה בו. לפעמים הייתי בודקת איתו מבחנים לבד, אבל כבר הייתי עם רועי 4 חודשים והייתי מאוהבת. אז הוא נשאר בתור המ"מ המהמם.

כשאני יושבת עם חברות מהבית בבר, אף פעם לא מתחילים איתנו, אבל כשאני יושבת עם חברות מהצבא, מתנפלים. אחד המוצ"שים, לא מזמן, הייתה מסיבה בהרצליה, עם הופעה של מוש בן ארי והלכתי עם כמה חברות מהצבא. איכשהו, ראינו שם את כל הבסיס וזה הפך להיות מפגש בסיס כזה. ראינו פה מישהו, שם מישהו, שם איזה מפקד.

ואז הוא הגיע, הריבאונד. אז כשנתקלנו בו אמרתי לו "הי! אתה מהבסיס" למרות שאני לגמרי יודעת מה השם שלו ואז הוא אמר לי "מה את משחקת אותה אני יודע בדיוק מי את", ומפה לשם המשכנו לפטפט כולנו. הייתה הרגשה של פלרטוט באוויר אבל הייתי בטוחה שהוא התחיל עם חברה שלי. המשכנו קצת לדבר ופלטתי שאני ורועי כבר נפרדנו, והיה לו את המספרים של כולנו, כי לכולנו יצא להדריך את המחלקה שלו.

אז קיבלתי ממנו הודעה בסוף הערב שהוא שמח להיתקל בי וזה ממשיך עד עכשיו.

אז למה זה לא ריבאונד?

כי עוד לא שכבנו. כי הוא רוצה שאני אכיר את חברים שלו. כי לא בא לי שהוא יילך ואני רוצה שהוא יישאר לישון פה. ואני חושבת על רועי כל הזמן, נון סטופ. וזה מפחיד משהו אחר.

לשכב עם מישהו אחר זה מפחיד. לראות זין של מישהו אחר זה מפחיד. לשכב ערומה במיטה כשזה לא רועי לידי זה מפחיד, כי רועי זה רועי, ורועי יודע בדיוק מה עושה לי טוב, והוא כבר יודע את כל הדרכים לגרום לי לגמור. אז עכשיו שמישהו חדש ילמד? לראות מישהו ערום לגמרי במיטה שלך זה מפחיד. זה מפחיד.

וכשהוא שואל "להיכנס?" אני שואלת את עצמי מה כדאי. ועוברות לי מיליון מחשבות בחמש שניות. אז מה לומר? כן או לא? למה כן? למה לא? אבל התשובה האינסטנקטיבית היא "לא". כי זה לא הגיוני שיהיה בתוכי מישהו אחר. כי זה לא הגיוני שאני אוהב מישהו אחר. אפשר בכלל להתאהב בכמה אנשים במהלך החיים?

אתמול כשהריבאונד היה אצלי רציתי לשאול אותו את זה, אבל פחדתי שהוא יחשוב שאני מתכוונת אליו וזה ייצא עקום לגמרי, כי אנחנו רק בהתחלה. אז אמרתי לו שלא ייכנס, כי מה אני צריכה את זה עכשיו על הראש שלי, כי לא בא לי לשכב איתו, לרדת איתו למטה לסיגריה, ואחר כך אני אעלה חזרה למעלה ואחזור למיטה ריקה. ההרגשה הכי מגעילה שבחורה יכולה להרגיש. להרגיש כמו חפץ, כאילו הוא בא לזיין וללכת. ולא בא לי.

ואם אני לא מרגישה מספיק בנוח, אז למה?

אז אני אשכב איתו וזה כבר יהיה משהו אחר, אבל אז מחר אני אצפה לשיחה שלו יותר מכל. והוא לא יתקשר ואני מספיק מתוסבכת עם רועי, אז למה אני צריכה שניים כאלה על הראש שלי?

אז אמרתי לו לא.

אתמול לפני שהריבאוד בא אליי, קיבלתי רבע שעה לפני. קצת התבאסתי אבל חשבתי יותר על מה הוא יחשוב ורציתי לראות את התגובה שלו שאני אומרת לו את זה. ונראה לי שהוא התבאס. וכששאלתי אותו אם הוא חושב שעכשיו הוא סתם בא אליי אז הוא אמר שלא. הוא ידע כנראה שאני מעיפה אותו אם הוא נותן תשובה אחרת אז לחצתי עליו עוד קצת, כדי לראות מה הוא אומר אבל הוא לא נשבר ואמר שהוא לא מתבאס. סבבה.

אז אחרי שהוא ממזמז אותי קצת, הוא מתהפך, נשכב על המיטה ולוחש לי "נראה לי שעכשיו תורך". אז אני מנשקת אותו ומנסה להרוויח זמן, מנסה להבין אם הוא התכוון להנד ג'וב, או לבלו ג'וב. אבל תוך כדי אני מבינה, כשהוא מתנתק מנשיקה ומוביל את הפנים שלי לצוואר שלו והכוונה שלו ברורה, שאני לאט לאט ארד למטה. ואני מרגישה שאני חייבת. וזה לא שאכפת לי כל כך וזה לא שזה ביג דיל. אבל 2 וחצי בלילה ואני יודעת שהוא כבר רוצה ללכת כי יש לו עוד חצי שעה נסיעה הביתה והוא גם גומר עוד שניה. אז ירדתי.

וחשבתי שאני ילדה גדולה. כי להיכנס למערכת יחסים שניה זה ממש לא כמו להיכנס למערכת יחסים ראשונה. אבל כל דבר בפעם הראשונה עם בן אדם אחר, זה שונה. וזו המסקנה שלי. כי לרדת לריבאונד זה לא כמו לרדת לרועי.