אז אחרי שנתיים ושבעה חודשים חבר שלי החליט ביום שישי שזה לא עובד מבחינתו והוא נפרד ממני.
הכל התחיל כשהוא לא דיבר איתי מיום שני בשבוע שעבר. חשבתי שהוא עושה לי קטעים של אין לי זמן בשעת ת"ש וכל השטויות האלו אז התעצבנתי ולא דיברתי איתו גם. ביום חמישי הבנתי שכנראה יש משהו יותר רציני והדבר היחיד שהוא אמר לי זה שהוא ידבר איתי בבית. כבר אז הבנתי שמשהו רע הולך לקרות והשתדלתי להכין את עצמי לזה.
יום שישי הגיע, נפגשנו בסביבות 4 אחרה"צ מתחת לגשר שמחבר בין שני חלקי השכונה, ירד מבול והוא אמר את הבשורה המרה.
בכיתי, והרבה. דיברנו איזה שעה מתחת לגשר, אני בכיתי מלא הוא בכה קצת, אחרי זה רצנו לתחנת דלק וישבנו בפנים וסיימנו את זה הכי יפה שאפשר וכל אחד פנה לדרכו.
גם בבית בכיתי. דיברנו עוד איזה שעה בוואצאפ ודווקא עכשיו הוא הבין שהוא זה שבעצם הרס את המערכת יחסים הזאת עם האגו שלו וההתנהגות המזלזלת שלו ושאם הוא היה מקשיב לי ומשתנה כנראה לא היינו רבים הרבה וכועסים הרבה וממורמרים הרבה והפרידה לא הייתה בכלל בלקסיקון שלו. מצד אחד חשבתי שכאילו תכלס פגעת בי כל הזמן הזה ונתתי עוד הזדמנות ועוד ועוד כי אני מאמינה שזה דברים שאפשר לשנות ושאם אוהבים אז נותנים הכל אבל אתה לא עשית כלום אז מגיע לך תהיה עצוב ותחשוב שאתה חרא, מצד שני מה אני עד כדי כך רעה בכל זאת זה מישהו שאני אוהבת אני לא אתן לו להרגיש יותר מידי רע עם עצמו. אז הלכתי עם הקו מחשבה השני ועודדתי אותו כמה שיוכלתי, בזמן שאני בוכה ושבורה.
דיברתי עם החברות הקרובות ועם בת דודה שלי ועם אמא שלי, שינינו סטטוס בפייסבוק, תמונות פרופיל, מסך מחשב, מסך פלאפון. צריכה לראות מה אני עושה עם כל התמונות והסרטונים והמתנות והכרית. לא בא לי להיפטר מזה ולזרוק את כל הזכרונות, בכל זאת שנתיים ושבעה חודשים מהחיים שלי היו איתו.
כרגע אני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר ולא לחשוב על זה, אבל הייתי חייבת לפרוק עכשיו. אני צוחקת על זה הרבה ומשתמשת בציניות, מנגנון הגנה שכזה. בינתיים אני מאמינה לעצמי אז זה עוזר.
נראה מה ייקרה בהמשך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Black Feather