הווה

אוקיי, בואו אני אנסה להסביר לכם את המצב: אני בת אדם חלשה, ובטח שלא מתאימה להיות  גיבורה של סיפור , או איך שלא תקראו לזה.

אני לא כמו טסי או ברי,  או כמו הארי פוטר או פרסי ג'קסון או קטניס אוורדין. הם בני נוער שהתמודדו עם המצב הפסיכי לחלוטין שהם היו בו. הם נלחמו נגד ה"מצב" שהם היו בתוכו ושינו את המצב לטובתם ובאותה שנייה הם הפכו את עצמם לבני אדם טובים יותר, חזקים יותר, מוכשרים יותר.

הם אנשים חזקים. הלוואי שהייתי כמוהם.

אני מתפללת להיות כמוהם.

אני נתתי לזוג פסיכים עם כוחות על לשלוט בחיי. האמנתי לשקרים המסוכרים שהם האכילו אותי בהם, בגדתי בערכים ובאמונות שהיו לי עד לאותו רגע, הפכתי להיות בובה יפה שנועדה למשחק. אני שונאת אותם על מה שהם גרמו לי לעשות! אני שונאת אותם בגלל מי שהם גרמו לי להיות!

עברה חצי שנה, ואני מרגישה רדופה. סיוטים, התקפי חרדה, חזיונות של דברים שקרו לי. אני מנסה להימנע מלחשוב על העבר, אבל אני כל הזמן חושבת על העבר.  אני ממש חייה את מה שעבר עליי - וזה משגע אותי. כמובן שהזוג לא עומד להשתחרר מהכלא -יש עוד חצי שנה עד למשפט שלהם ולא הסכימו לשחרר אותם בערבות- אבל… הפחד עדיין חיי בתוכי. לעזאזל התחושות שהיו שם עדיין חיות וקיימות.

 אבל אני החלטתי להתמודד.

אני חייבת להתמודד. אין מצב שככה עומדים להראות החיים שלי מעתה והלאה ואני לא עומדת להתאבד ולתת לפסיכיים האלו את העונג הזה.  

כרגע, לא חשוב בית הספר, או המשפחה הלא מתפקדת שלי, או העיתונות שעדיין מציקה. הדבר הכי חשוב הוא להיות מוכנה, בעוד חצי שנה, לחקירת הנגד של עורכי הדין במשפט. תאמינו לי, אני אהיה מוכנה. אני אעשה הכל כדאי להיות מוכנה.