אז.... קבילתי את תוצאות מבחן הקבלה לתואר שני. לא עברתי. זאת אומרת, לא קיבלתי ציון שמספיק בשביל להגיש לתואר שני.
מה אני עושה עכשיו? עד עכשיו הייתי בראש של רק שנה הפסקה מהלימודים ועכשיו פתאום יש לי שנתיים... אני לא אוהבת חופש.
למדתי 12 שנים (בגרות כמו כולם), חודש אחרי סיום הלימודים התגייסתי, חודשיים אחרי השחרור התחלתי תואר ראשון ועכשיו פתאום, אחרי 17 שנים של מרתון בחיים.. אין לי מה לעשות. אין לי שיגרה. אין לי שאיפה. זאת אומרת, יש לי שאיפה, אבל היא התרחקה לעוד שנתיים.
מה עושים עכשיו? איך ממשיכים? למה ממשיכים?
כולם אומרים לברר על מסלולי לימוד, לחשוב על מה שמעניין אותי, להיפתח לעוד תחומים- אבל אני כל כך פתוחה לעוד ועוד תחומים שאני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. מרגישה שאין תקווה.
אז אומרים לי "את רק בת 23! רוב האנשים בגיל 23 רק מתחילים ללמוד לתואר ראשון ואת כבר עם תואר ראשון". אבל זה לא מנחם. כי בכל מקום אחר בעולם, בגיל 23 אנשים כבר עם תואר שני או לקראת סיום תואר שני.
בישראל אנחנו מחוייבים לשנתיים צבא (שלא תטעו, צבא זה אבן דרך מאוד משמעותית בחיים שלי והשפיע עלי פיזית, מנטאלית ובעיקר נפשית) ואני מרגישה שמול מרתון החיים בעולם, אני בפיגור. אנשים בגילי מקימים משפחה וכבר יש להם עבודה פחות או יותר קבועה. ופה בישראל, אני עם תואר ראשון ובן זוג קבוע נחשבת לזריזה. אבל לא.
התקבלתי לעבודה בתחום שלי (מה שרוב האנשים אחרי תואר ראשון בפסיכולוגיה לא מצליחים לעשות) אבל רק עוד חודש אני אתחיל ( צריכה לעבור חתימות של זה, ושל ההוא, ובדיקות פה ושם ועווווווד) וזה גם משהו שמטריד אותי. אני בנתיים ממשיכה לעבוד בחלקיות משרה ורוב היום נמצאת בבית וזה משהו שמטריף אותי.
בכל מקרה, אין לי מוסר השכל מכל מה שכתבתי ולהגיד את האמת, אין לי מושג מה רציתי להגיד חוץ משאם למשהו יש כפתור שיעצור רגע את העולם כדי שאוכל להתארגן ולהתאפס על עצמי- אני אשמח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mediocre girl