אז אני מתנדבת כבר שנה שנייה בבית חולים לבריאות הנפש. המטופלים שלי נמצאים שם מכל מני סיבות החל מדיכאון, OCD, סכיזופרניה ועוד הרבה.
בכמה מילים על סכיזופרניה- זו הפרעה נפשית שמתאפיינת בשמיעת קולות, ראיית דמויות, הרחה של ריחות לא קיימים ועוד ועוד. זו הפרעה שמשפיעה על הרבה מאוד רבדים בחיים ובכלל מחלה די קשה.
על כל פנים, אני לפתע שמתי לב, שכל פעם שיש לנו בעיית כריזה בבית החולים ושומעים בכריזה פתאום צפצופים, ממתינה של שיחה, אז ישר הסכיזופרניים אצלנו נלחצים ואומרים "תגידו, גם אתם שומעים את זה?" לא ייחסתי לזה חשיבות עד עכשיו אבל פתאום יצא לי לחשוב על המשפט הזה, כמה הוא מפחיד.
פתאום להבין שהמציאות בה אתה חי, מהולה במשהו שרק אתה חווה. מי אמר שמה שהחולים חווים הוא לא נכון? מי אמר בעצם שאנחנו, ה"נורמאליים", לא חולים?
זה הזכיר לי קצת את הסרט "המופע של טרומן" וזה מכניס אותי עוד יותר למחשבות, האם אנחנו חיים את החיים באמת או שזה רק סרט בDVD של ה'?
~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*
בנושא אחר לגמרי- סופסוף אני מתחילה עבודה בתחום שלי (פסיכולוגיה)!!! קולולולולולולו *בלונים וקונפטי*
סופסוף הימים שלי יהיה מלאים בשהייה מחוץ לבית. האמת, בתקופה שבא חיכיתי להתחיל לעבוד, מצאתי תחביב חדש שאני דיי אוהבת- תפירה. אני יוצרת בובות, סימניות, מוביילים ועוד. אני בדיוק עובדת על פרויקט חדש, שעכשיו בגלל העבודה החדשה יקח לי קצת יותר זמן לסיים, אבל היי- לפחות אצא מהבית :)
אז זהו, שיהיה לכולם המשך ערב מעולה!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mediocre girl