חשיפה בהסוואה

והיום, אחרי שבעה חודשים של 'אני' ו'אתה',

שבעה חודשים שה'אנחנו' הוא כבר לא חלק מאוצר המילים,

אחרי שבעה חודשים, הבנתי שנהפכת לשומר המסך.

אתה כבר לא כאן. אתה רק שומר מסך.

ואני, חרוצה שכמוני דאגתי לפתוח המון כרטיסיות,

שהמחשב יהיה מלא, שיעבוד, שיחפש.

ועל הדרך העמסתי גם את שולחן העבודה, כדי שכשמבטי יסוט מהמחשב, גם שם יהיה תמיד במה להתעסק.

את המחשב מילאתי בכרטיסיות על דרום אמריקה. בנופים מרהיבים.

מילאתי אותו גם בסרטונים של כושר, וחיפושים שמעידים על מוטיבציה פתאומית לאכול בריא.

מילאתי אותו בכרטיסיות וורד מלאות בצ'ק ליסטים, ביעדים ומטרות, בחיפושים אחר פסיכומטרי, אחר הסברים על חשבונות פנסיה, קרנות השתלמות, ועוד כל מיני דברים של גדולים.

חיפשתי על לימודי פסיכולוגיה, ועל משפטים, ועל מדעי המחשב ומדעי המוח. עד שהמוח התפוצץ. הסוללה נמוכה.

על שולחן העבודה שמתי לי ספרים באנגלית, ובעברית, ואפליקציה בספרדית, ולימודי תיאוריה, ומילים באנגלית, ומילים בעברית גם, ובגרויות במתמטיקה, וכמובן שחוברת נקודות של שומרי משקל כדי לשמור על עצמי. ומתחתיו שמתי גם משקולות, ומזרון, ובגדי ספורט, שיהיה. והסוללה נגמרת.

סוף יום. מכבה את האור. מארגנת את השולחן, סוגרת את הספרים, ואחריהם- את הכרטיסיות. אחת, אחת. עד האחרונה בהן. ערוכה לכבות את המחשב, ואותי.

סוגרת כרטיסיה אחת, ועוד אחת, עד שנגמרו כולן. 

וכשנגמרו, 

הופעת- אתה. 

תמיד מחכה שם, במקום שריק. 

כשכבר אין הסחות דעת. ומיליון כרטיסיות. כשלמוח, נגמרת הבטרייה,

והלב נכנס לפעולה. 

גנרטור כזה, לשעת חירום.

אני לא רוצה אותך יותר.

לא רוצה יותר, 

להתקל בעיניך שניבטות אליי ככה, בלי התראה מוקדמת. 

וגם עם התראה, למעשה.

אז הפעם, לפני שאכבה את המחשב,

אני מחליפה שומר מסך.

עכשיו זאת אני.

ואתה-

לא שומר,

ולא מסך.

אתה אינך עוד.