אני מרגישה צורך להודות.
על דברים שלא הבנתי, ששאלתי- למה דווקא לי?
והיום אני אומרת תודה.
תודה על כל משבר שחיזק אותי,
תודה על כל דילמה שעיצבה אותי ועזרה לי להתגבש.
תודה על אהבה שהרחיבה לי את הלב.
תודה על אכזבה שלימדה אותי לדעת למלא את הלב המורחב הזה בכוחות עצמי.
תודה על אנשים שהשרישו בי בטחון.
תודה על שהבטחון השתרש בי כל כך חזק, עד שהוא נשאר איתי גם כשאותם אנשים הלכו.
תודה על חיוכים שעיטרו את פניי, תודה על היכולת להדביק אחרים בהם.
תודה על דמעות של קושי, שלמדתי לנתב לכדי יצירה ופתיחות.
תודה על הטוטאליות שאפשרה לי לחוות בעוצמות ולהרגיש- מכל הלב.
ותודה על אותה טוטאליות שהכניסה אותי לפרופורציות ואפשרה לי להפוך את הגלים הסוערים תמידית בתוכי, למים רגועים כשצריך.
תודה על החוסר איזון שעזר לי להבין את חשיבות האיזון, ובהדרגה ליצור אותו.
תודה על התלות- שגרמה לי לפתח עצמאות.
ותודה על העצמאות שאפשרה לי להגשים- וללמוד לחלום.
תודה על המוטיבציה החיצונית, שהפכה לפנימית.
תודה על האופטימיות הכל כך חזקה, שאפשרה לי ללמוד ולגדול, מכל מקום שהרגשתי בו קטנה. על אותה אופטימיות שאפשרה לי להפוך חושך גדול ושואב, להמון אור שממלא אותי מבפנים ומקרין החוצה.
תודה על הריחוק שיצרתי, שגרם לי להבין כמה חשובה לי הקרבה. וכמה אין לה תחליף.
תודה על ההבנה שרק התחזקה אצלי- כמה ברת מזל אני, שהאנשים שמקיפים אותי הם אותם אנשים.
תודה על שהמשברים והתמיכה, הוסיפו מימד לחיבוק והפכו אותו לכל כך משמעותי וליקר ערך.
תודה על אנשים שנקרו בדרכי, המזדמנים, התקופתיים שבהם, ואלו שנשארים שם כדרך קבע, שמלמדים אותי כל פעם שיעור נוסף לחיים ומוסיפים להם המון משמעות ויופי.
תודה על היכולת להודות. לראות את היופי בדברים הקטנים. על היכולת לקום לעבודה כשכולם ישנים ובכל זאת להצליח להנות ולהעריך את השמש שבדיוק הקיצה משנתה, ואת שירת הציפורים שנדמה שברגעים האלו- מיועדת רק לי. תודה על משב הרוח העדין שנותן לי להרגיש כל בוקר מחדש חופש, ולהנות מהעולם הזה דרך כל החושים.
תודה על היכולת לקבל מחמאות ולראשונה בחיי להאמין בהן.
תודה על שלמדתי לסמוך על הלב, ולהקשיב לו. על שאני שואלת את עצמי לראשונה בחיים- מה עושה לי טוב? ולא רק מה הכי נכון, או מה הכי משתלם, או הכי נחשב.
תודה על היכולת לסלוח באמת.
תודה על הלמידה ההדרגתית לשחרר ולהניח לדברים להשאר נחלת העבר. תודה על היכולת לנתב את הכעס למקומות חיוביים ולא לסחוב אותו איתי כמשקולת.
ובעיקר, תודה על הקבלה.
על ההבנה שהאהבה הזו העצומה שיש לי לתת, חייבת לבוא קודם כל מתוך קבלה ואהבה עצמית. לקבל את עצמי. לא לפחד להסתכל פנימה. לפרגן לעצמי. להעריך את הדרך, ההתקדמות והלמידה שאני עוברת- כל יום מחדש. להבין את החוזק שיש בי, שאפשר לי להגיע לכאן.
ובסוף בסוף- תודה לעולם. על שהוא סידר את החלקים ככה, שאני אעבור את השיעור הזה בזמן ובמקום המדוייקים, כך שאוכל להרגיש ולכתוב את כל הדברים האלו עכשיו.
פשוט
תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מלטשת המחשבות