ביומיים האחרונים פגעו לי בדימוי העצמי.
אמרו לי שאחותי יותר יפה ממני.
חברות שלי לבסיס אמרו את זה וגיכחו.
זה פגע. אבל הדימוי העצמי שלי לא נפגע.
אני מרגישה יפה.
אולי ההרגשה הזאת היא אישית שלי, אולי למדתי סופסוף להיות שלמה עם המראה החיצוני שלי, אולי אני בתהליך נורא מוצלח עם עצמי..
ואולי זה בגלל הקראש שלי.
שהציע לי לצאת... פעמיים.
אבל עדיין זה לא יצא לפועל. לאט לאט.
יותר אנחנו לא יכולים להתנהל כידידים....
המצב נהיה מביך.
*כל פעם שאני כותבת על מישהו אני מדמיינת שהוא נכנס לכאן, קורא את זה, ועולה על זה שזאת אני. *
אז ככה. הנושא של הפוסט הזה הוא דיבור לעצמך, בקול רם.
הבנתי שכשאתה מדבר לעצמך בקול רם ושומע את עצמך בהקלטה... זה מביך ברמה גבוהה, אבל נורא נורא מרגיע.
לשמוע את המחשבות שלי ולא רק לחשוב אותן, הופך אותן ליותר אמינות וחזקות.
אני מנסחת בקול מחשבות שאני רוצה לזכור, שמרימות אותי למעלה, מחשבות בוגרות וחכמות שהייתי רוצה לשמוע בתכנית אצל פסיכולוג, והופכת למדריכה של עצמי.
הנושא של המחשבות שלי היה על איך להתגבר על הפחד הזה שאולי ירד לו ממני, הפחד הזה שאולי אני לא מספיק ארשים אותו בהמשך, הפחד להכנס לזוגיות ולתת מעצמי.
אבל השיחה עם עצמי הייתה יותר בכיוון של...
לקחת דברים בפרופורציה, ולא לחשוב עליו באובבסיביות.
ולא לפחד באובססיביות.
ולא ללקות את עצמי.
אמרתי לעצמי דברים הגיוניים, בקול בוגר ועצבני בלי לשים לב אפילו, כמו שמדברים לילדה קטנה.
אני מלמלתי לעצמי, ובלי לשים לב, נשמעתי בהקלטה יותר בוגרת ממה שאני מרגישה עם עצמי.
יום למחרת, שזה היה היום,
הרגשתי הבנאדם הכי שמח ביקום.
כאילו, אם זה עובד כזה טוב,
אני יכולה להיות האדון של עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
F*cKSocialAnXiaty