Show time, lights on

 
הגדרה אובייקטיבית- "חמשת השלבים של התהליך שעוברים אנשים לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית, או מאבדים אדם קרוב".
ההגדרה הסובייקטיבית שלי-

1. הכחשה-

בהתחלה בטוחים כי "זה לא יכול להיות". "זה לא המצב"- ש"הכל בסדר". מבטיחים לעצמנו בלי שום בסיס לטיעון כי ההרגשה שלנו היא מוטעית ולא סבירה לקרות. מה שאנחנו ממש מנסים לשכוח היא העובדה כי העולם תובעני, חברתי ותחרותי, מה שמביא עימו בהכרח-דיכאון, חרדה, פחד.
הנפש שלנו כל כך מנסה להגן עלינו ומשתמשת בהכחשה, לרגע זה בינתיים, כדי להקל.
אבל זה לא נגמר שם, כי אחרי שהמנגנון הזה נעלם מגיע איתו עוד שלב, ואחריו עוד שלושה.

2. כעס-

בשלב הזה אנחנו שורפים כל גשר שהיה לנו, ומעיפים את היד גם למי שרוצה לעזור. מעטים אלו היכולים להמשיך ולהילחם עלינו. אנחנו מקנאים וכועסים על כל מה שאחר מרוויח ומאשימים את כל הסביבה במה שאיבדנו. עסוקים בלשלוח חצים ולכעוס. אבל זה בסדר, זה שלב ואחריו יש עוד.
בשלב הזה כמות ה"נשמות הבריאות" (-אלו שלא נמצאים בתוך המודל וכביכול, שלמים בנפשם) הנשארות להרים את הרסיסים של האחר ונמצאות שם רק כדי לתת חברה בזמן שאחיהם או אחיותם יחזרו למצב השלם.
השאר, עושים את מה שקל ולא בהכרח לא מובן חברתית, השאר לוקחים את עצמם ובורחים.
ואולי בצדק.

3.מיקוח-

בשלב הזה הנפש שלנו מנסה לחזור אחורה בכל מחיר שינקוב כל מוכר. מה שאנחנו עוד לא מבינים זה שאחורה לעולם לא ניתן לחזור, וכל משבר אותו אנחנו חווים משאיר איזה פצע מציק שמזכיר לנו מה עברנו. לטוב ולרע.
אז אנחנו מתחילים להישבר ומבטיחים עולם ומלואו כדי לחזור אחורה, יש החוזרים בתשובה, יש העוברים לאורח חיים אחר, ויש כאלה שפשוט בורחים.
והסוד הוא לא לשפוט אף אחד.

4. דיכאון-

עוד שלב המציב את "הנשמות הבריאות" למבחן, בעוד שאנחנו מתחילים להבין מה קורה, ושוברים את הכלים. האור בקצה המנהרה רחוק ואפור, הידית של הדלת נראית שנות אור מכף היד הרועדת, והבור אליו נפלנו מרגיש כמו המנהרה של "אליס בארץ הפלאות".
אז אם עד עכשיו לא הבנו, עכשיו אנחנו מבינים. הדיכאון אוכל לנו את הנפש מבינים, הלחץ החברתי והציפייה מכל אדם גורמת לנו לקרוס עוד קצת כמו סוס שגדולה עליו עבודתו. אנחנו מסתגרים בבית, לא מדברים עם אף אחד ומסרבים לצאת לעולם שגרם לכל זה. שלב זה מאוד קשה להבנה מצד ה"נשמות הבריאות" אולי כיוון שלא בכוחם לסחוב את השברים של אחרים או כי אינם מבינים או רוצים להבין את המצב. ושוב, הסוד הוא לא לשפוט אף אחד.
ואז, את נשארת לבד. כולם כבר עזבו, ובמקרה הטוב נשאר אחד היכול להקשיב ולנסות להבין. כי "הנשמות הבריאות" ממשיכות הלאה יחד עם הכדור שמסתובב ולעולם לא מפסיק גם כשנשמה אחת הולכת.

5.קבלה-

אבקש לדבר על עצמי, כי איני יודעת מה נפש אחרת מרגישה ברגע זה.
אני מבינה שלא הכל שחור, ושום דבר לא באמת מפחיד אם מפרקים לגורמים ומסתדרים עם כל גורם בנפרד.
בשלב הזה אני כבר עייפה מהכל, לפעמים נשארת עם כאלה המחזיקים אותי כי לא ויתרו עליי ולפעמים מתנערת מזה לבד ובונה הכל מ-0. בשלב הזה אני מקבלת את מי שאני ומבינה שלא להכל יש הסבר.
כמו שאבא אומר- "צרות באות בצרורות כי בצדק, הן מפחדות להגיע לבד". ואז אני אוספת את כל מה שנשאר מאובק על הריצפה, מחברת מחדש את הנשמה שהודבקה עשרות אלפי פעמים. אני לא רק יודעת אלא גם מבינה, זה לא אשמתי או אשמת הסביבה, ולראשונה מתוודעת לסטטיסטיקות הנוראיות של כמות אלו החווים את הרגשות שלי. השלב הזה יכול להיגמר בקבלה אמיתית -
אך שימו לב! בקלות יכול להתחלף ברגשות ייאוש וכניעה מבלי שאף אחד ידע.  והייאוש מסוכן, ושום דבר לא ינצח אותו לצערי הרב, חוץ מאהבה ללא תנאי.
 

אז שלבי קובלר- רוס מיוחסים לשלבי אבל בהכרח- איבוד אדם או מחלה קשה.
יחד עם לימודיי הבנתי כי גוף האדם ונפש האדם הם אחד. ודיכאון אחד מסוכן יותר לעיתים ממחלות עצמם. אז אם אנחנו יכולים להגיב לאובדן כלשהו במודל הזה, גם מלחמה נפשית עבורי נמדדת כאובדן- אובדן של הנפש. דבר היכול להיות מסוכן פי כמה מסכרת.
 
ויש לי בקשה אחת מ"הנשמות הבריאות," אם בסביבתכם מסתובבת נשמה מפורקת, תנו יד, תנסו לעזור, להקשיב או לתת מענה ע"י העברה לגורם אחר במקרה בו הנפש שלכם טיפה מעורערת בעצמה.
ועוד משהו קטן מהנשמות השבורות- אין אור במנהרות סגורות, ואין תקווה והייאוש הוא חלק מהיומיום, אבל תמיד תזכרו שכמה למטה שמגיעים, כך גבוה אנחנו יכולים להגיע, ושהסטטיסטיקה לטובתכם המלאה. אתם לא לבד, אף פעם לא לבד, ותנו טיפה מקום לאלו שאוהבים אותכם באמת. כי הם היחידים שיכולים לשבת ולהקשיב, בלי לומר מילה.
 
אני לא יודעת להגיד אם כל חוויה כזאת הורגת או מחשלת את הנפש. יש חוויות כאלו ויש מאלו. אני לא יודעת לענות על השאלה "למה?" ואולי לעולם לא אדע. מה שאני יודעת זה שאני כאן ועכשיו, ושאני צריכה להתגבר על זה בשבילי. כי אם לא בשבילי אז לא בשביל אף אחד אחר, ומי יודע אולי יום אחד זה ישתלם.