בימים האחרונים אני תולשת שיער כמו מטורפת,

ממש לא מפסיקה, קשה לי עם זה מאוד.

מנסה להבין למה, מה גורם לי לעשות את זה בכזו טרפת.

ובאמת שאין לי תשובה,

כבר עשיתי נזקים, קרחות מבצבצות להן, 

למרות שאני רואה ומרגישה את הנזק אני לא יכולה להפסיק.

החלק הזה בקרקפת פשוט "מבקש" להתלש, זה מטורף.

אני  במצב רוח לא סבבה סה''כ,

אני לא ממש לחוצה משום דבר,

עם הבעל הכל בסדר גמור,

גם בעבודה הכל בסדר גמור.

לא מצליחה להבין את זה.

זה מחרפן אותי.

רק בא לי לתלוש לתלוש לתלוש! 

מנסה להחזיק את עצמי ולא מצליחה. 

אומרת לעצמי "אתלוש עכשיו קצת... ואחריי זה לא אגע"

זה לא עוזר. 

השיער שנשאר אחריי התוספות הוא מאוד מאוד (מאוד!!) דל, 

אני לא תולשת את הארוך שנשאר, אלא את הקצר שהספיק מעט לגדול.

השיער שנשאר, ביחד, העובי שלו בערך כמו 4 קשיות רגילות לשתיה.

זה מזעזע. 

אם אני צריכה לצאת מהבית אני שוברת את הראש שעה מול המראה.

לא מאחלת את זה לאף אחד. אפילו לא לאויבים שלי! 

גם עם התוספות זה לא היה נראה הכי טוב, אבל לפחות היה עובי לשיער.

יכולתי לשחק איתו, למשוך אחורה או לצדדים,

עכשיו? פשוט כלום, אני צריכה ללכת עם כובע, באמת.

פאה, בנדנה.. לא יודעת, כל דבר שיעזור לי!!! 

קצת נמאס לי 

כמעט שני עשורים של תלישה.

זה חלק מחיי לצערי, כמה שהייתי רוצה- לא מצליחה לראות את עצמי ללא התלישה.ללא ההתעסקות הבלתי פוסקת סביב העיניין הזה. לפני כשנתיים פלוס החלטתי להתחיל טיפול, ההתלבטות שלי היתה בין טיפול פסיכולוגי לבין טיפול בשינוי הרגלים.

בחרתי בטיפול הפסיכולוגי ובדיעבד זו היתה קצת טעות. 

חפשתי פסיכולוג שמכיר את הבעיה, מישהו שטיפל באדם כמוני בעבר, קבלתי המלצה מבחורה בפורום טירכו בתפוז והתקשרתי לפסיכולוגית לקבוע תור.

באותה התקופה עברתי לא מעט והרגשתי שטיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לי בהבטים נוספים, לכן בסופו של דבר לא בחרתי את הטיפול בשינוי הרגלים. 

היה לי חיבור טוב עם הפסיכולוגית, היא חיפשה אצלי סיבות בילדות שגרמו לי להתחיל לתלוש, בנוסף נתנה לי כלים לשימוש בחיי היום יום שלי. היתי חרדתית מאוד, בטחון עצמי נמוך ועצובה רוב הזמן. התראתי איתה פעם בשבוע במשך חמישה חודשים.

בלשב מסויים בטיפול, להערכתי כאחריי חודשיים התלישה החמירה, היא כנראה נגעה לי בכל מיני עצבים פתוחים ותלשתי כמו משוגעת. 

אחריי ארבעה שהתחלתי את הטיפול אצלה, היא הפנתה אותי לפסיכיאטרית שתיתן לי מרשם לתרופות פסיכיאטריות שיעזרו לי עם התלישה, עם הדחף. הפסיכיאטרית נתנה לי תרופה דיי גנרית שבערך כל חרדתי מקבל.

בהתחלה היתה אופוריה מטורפת, כמעט שבוע שלא תלשתי! היתי בטוחה שזה מאחוריי. לתרופות מהסוג הזה לוקח חודש להכנס למערכת כמו שצריך. אני יכולה להגיד שהן הפכו אותי לאדם אופטימי, הצלחתי לבנות סדר עדיפויות, דברים שהיו גורמים לי לבכות לפני- לא העלו אפילו דמעה. הרגשתי טוב, אבל המשכתי לתלוש, לא באטרף כמו תמיד, אבל עדיין תלשתי.

אחריי חודש וחצי על הכדורים הגעתי שוב לפסיכיאטרית וגם אמרתי לה שפיספסתי פגישות בטיפול הפסיכולוגי. היא אמרה לי שזה חשוב מאוד לשלב בין השניים ושלא אוותר על הטיפול הפסיכולוגי. גם אמרתי לה שאני עדיין תולשת, לכן קבלתי ממנה תרופה נוספת, שהיא נוזלית, אמרה לי לקחת אותה אחת ביום, אמרה מראש שהיא מעט מרדימה אז שאקח אותה בערב (אבל אמרה לנסות גם בבוקר בכל מקרה). 

לא חזרתי לטיפול הפסיכולוגי מאז. הפסקתי בעצמי עם התרופות אחריי 3 חודשים. מה הסיבה לזה? בגדול לא יודעת. הרגשתי שהטיפול הכדורי לא עזר ונגמר לי הכסף לפסיכולוגית. 

בדיעבד היתי צריכה ללכת לטיפול בשינוי התנהגות, קראתי מחקרים שהראו הבדלים בין סוגי טיפול ושינוי בהתנהגות נמצא הכי יעיל. יש פרופסור בשם גליקסמן שיושב בשרון, יש עליו המלצות חמות. הוא לוקח בין 500-700 שקל לפגישה, ואומר שניתן לטפל בבעיה ב10-15 פגישות. תלוי בשיתוף פעולה של המטופל. תעשו חישוב תבינו כמה זה יעלה. 

אבל החלטתי שאני הולכת על זה, אנסה לסגור את זה בעשרה טיפולים. 

אז זאת ההתנסות היחידה שהייתה לי עם טיפול.

(שנמצא לא יעיל עבורי, מצד שני גם לא השקעתי...)

בגדול אני יכולה להפנות אתכם פה ללינק לקרוא בויקיפדיה מזה טריכוטלומוניה אבל גם אוכל להסביר במילים שלי, גם שם זה נראה קצת מפחיד למען האמת. 

(לא כולנו נראים כמו בתמונה שהם בחרו לשים)

אז טריכוטלומניה (או טריכו-כמו שאני קוראת לזה בקיצור) בגדול היא הפרעה נפשית. 

זה דחף בלתי נשלט לתלוש שיער, כן קראתם נכון. תולשי השיער נמנים באותה קבוצה כמו פירומאנים, קליפטומאנים ומהמרים כפייתיים.

זה יכול להיות תלישת שיער הגבות, ריסים, ערווה, או כמו במקרה שלי- מהראש.

מבחנתי זה הכי חמור, אבל אולי חולה טריכו אחר שתולש את הגבות יגיד ששלו חמור יותר.

טריכו התגלה אצלי עוד בגיל 10, פחות או יותר. זה התחיל ממשחקים בשיער, פיצול השיער ובסוף מגיע לתלישה מלאה של השיערה. זה מתגלגל לתלישה מאוד מהר.

למה זה קורה? אין לדעת, אצל כל אחד יש סיבה משלו, עדיין לא גיליתי מה הסיבה שלי.

כבר בגיל 10-11 אני זוכרת תספורות שיער קצרות, תירוצים, שקרים. קומץ של אנשים ידעו את האמת.

זה מביש. איזה מין דבר זה לתלוש שיער מהראש?

היו חושבים שאני משוגעת! 

אני זוכרת את המבטים של ילדים שייבשו לידי בכיתה, כי היד שלי תמיד הייתה בשיער והייתי תולשת.

אם אתם הורים והפוסט הזה התגלגל אלכם מסיבה כזו או אחרת, ומצאתם התנהגות מוזרה אצל ילדכם, שיער מפוזר על יד המקומות בהם הילדים נוהגים לבלות (ספה בסלון, כיסא המחשב, מיטה) אנא ממכם, קחו אותם לבדיקה פסיכולוגית, כשזה רק מתחיל הרבה יותר קל למנוע את זה. מניסיון!

ההורים שלי לא ראו לנכון לקחת אותי לטיפול פסיכולוגי, לקחו אותי לרופאת משפחה שאמרה "זה משהו חולף, תמצאו לה תחליף, סריגה, חרוזים דברים כאלה שיעסיקו" ולא חברים- זה לא עזר. עברו כמעט 20 שנה ואני עדיין עם הטריכו שלי. רק שעכשיו זה כבר לא בעיה של ההורים שלי, זו הבעיה שלי. 

ברור שאני מאשימה אותם, צריך להכות בברזל כל עוד הוא חם! יכלו לפתור את זה בשנה של טיפול פסיכולוגי, בלי תיסבוכים בגיל ההתבגרות (שבנינו- מספיק מסובך גם ככה) ולא לתת לי לגדול עם הטריכו ולהגיע כמעט לגיל 30 כשזה לא פתור.

לחולי הטריכו המתחילים (אלו שצעירים יותר) אל תחששו, אני לא רווקה מסכנה שיושבת בבית ובוכה כל היום ושוחה בשיער התלוש של עצמי.

למען האמת אני נשואה, ובעלי היקר מכיר ויודע על הבעיה ואיזה קטע? עדיין אוהב אותי.

הוא משחק לי בשיער (שעוד נשאר) ואני לא דואגת (באופן קבוע) להסתיר ממנו את האזורים ה"פגועים" שלי. 

אני לא רוצה לספר לכם את הכל בפוסט אחד, אחרת לא ישאר לי מה לכתוב לכם.

אז בינתיים עד כאן.

חולת הטריכו שלכם.