רק לפעמים
אני מדמיינת את עצמי לא קיימת
נעלמת
כאילו לא הייתי מעולם
והרי
מי יזכור אם הייתי?
מי ירגיש שכבר לא?
יצא לי לחלום לפעמים על ההלוויה שלי
כמות האנשים כנראה תהיה קצת מעל הממוצע
זה לא סוד שהכרתי הרבה אנשים במהלך החיים
עברתי בין מקומות.
בחלום חלקם בוכים,
חלקם עדיין בשוק
'כל כך צעירה..'
חלקם שם רק מנימוס
ועם השנים
כמות האנשים תקטן
בשנה הראשונה יגיעו חצי מאלה שהיו בלוויה
באזכרת השנתיים כבר יגיעו רק אלו שהיו חברים יותר קרובים שלי במשך השנים
ואחרי 7 שנים, תמצא את עצמה המשפחה המצומצמת מוקפת במספר אנשים שאפשר לספור על שתי ידיים
זכור לי המשפט, שאנו מכירים אנשים במהלך חיינו, שבאים, והולכים. תפקידם הוא לעצב אותנו, כל אחד מהם מלמד אותנו שיעור על החיים
יש כל כך הרבה אמת במשפט הזה
ובאותו הזמן
יש בו משהו מאוד מדכא
ההבנה שבסופו של יום, כולנו די בודדים.
כל שנה אני רואה איך כמות האנשים מצטמצמת באזכרות שלך.. וכואב לי. כואב לי בלב. איך רק יום אחד בשנה, מתוך 365, הם לא יכולים להקדיש לבן אדם שעיצב אותם, שהיה שם בשבילם ברגעים והיה שותף לחוויות בלתי נשכחות? ולשנייה כל רסיס תקווה נעלם. אמונה ביופי של כל מה שמסביב.
ומה קורה כשמתים? כשהכל נגמר? הכל באמת נגמר?
אולי זה רק מין מעבר לעולם אחר
שם נמשיך להיות בודדים
אבל עם ניסיון..
נדע כבר איך זה מרגיש
ופשוט נחיה
כמתים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again