מוזר שמצד אחד אני רוצה כמה שפחות להיות לבד, ומצד שני, הודפת מי שמנסה להתקרב.
ישבתי הרבה עם עצמי וחשבתי למה אני עושה את זה.. הבנתי שהכל מתחיל מהפחד לאכזב. בואו נגיד שאין לי בדיוק חברים שהם "משפחה", מין חבורה כזאת מגיל קטן. החבר/ה הכי טוב/ה מתחלפים כל כמה זמן.. המסקנה שלי, גם אם לא במודע, היא שאחרי כמה זמן אני כבר לא מצליחה לעורר עניין. משאירים אותי מאחור וממשיכים הלאה, לא מרגישים בחיסרון שלי בחיים שלהם. מחליפים אותי. אז בשביל מה להתחבר יותר לאנשים מסויימים, להכניס אנשים פנימה, לתת להם מקום בלב, ואז לכאוב שוב כשהם נעלמים? ..
אני יודעת שזה נשמע מדוכא ממש, אבל זה לא בא ממקום של התבכיינות. זה פשוט המצב, והוא חוזר על עצמו, ומסרב להפסיק.
לפעמים באמת מעניין אותי מה היה קורה אם היה קורה לי משהו נוראי, מי היה בא להיות שם איתי, ללוות ולתמוך. אם אנשים מהעבר פתאום היו נזכרים בי, קולטים שהם לא היו שם ברגעים שהייתי צריכה שיושיטו לי יד ויעזרו לי לקום. לפעמים הייתי רוצה שיקרה לי משהו נוראי כדי שאדע מי באמת ובתמים אוהב אותי. לא משתמש בי כי בא לו הופעה ואני טיפוס כיפי בהופעות, או מדבר איתי כי משעמם לו בשמירה.
בסופו של דבר, לא טוב היות האדם לבדו.
אז מה שיכולות להיות לי 11 שיחות בו זמנית בווצאפ, כשרובם לא מקבוצות. ואז מה שבד"כ אם ארצה לצאת, יהיה עם מי.
אדם תמיד יכול להרגיש בודד גם כשהוא מוקף אנשים שמתיימרים להיות חברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again