don't feel no pain, just smile back :)

אני מרגישה כמו תירוץ עלוב לבנאדם.  לא בטוחה שלי עצמי אם הייתי מכירה את עצמי מהצד -  היה רצון להיות חברה שלי ולהכיר אותי יותר. 

אני יודעת, זה נשמע הכי מתמסכן ורחמן,  אבל זה באמת מה שאני מרגישה.  עם כמה שיש עם מי לדבר,  אני מרגישה פה די לבד,  שאין לי פה חברים אמיתיים,  אנשים שיחפשו להיות איתי,  שאני אחסר להם כשאני אהיה בבית. 

ולא,  כשהגעתי לכאן זה לא היה ככה.  האמנתי שאני כן אדם ששווה להכיר,  שאני אמצא את עצמי,  שהכל יסתדר.  אבל הזמן עושה את שלו ואני נשברת,  מתפרקת.  מהבנות שאיתי בחדר אני מקבלת וייב של 'נתקענו איתך' ודי בטוחה שהם לא יגידו את זה בקול - אבל הן היו מעדיפות להיות רק שתיהן בחדר. 

אני רק רוצה לישון ולא להתמודד,  לא לקום, אין לי כוח כבר להרים את עצמי.