את מבקרת אותי על שטויות, מטיחה בי מילים והאשמות שלא מגיעות לי.. חושבת שאת הרבה יותר ממני (מתחילה להאמין שאולי את באמת יותר).
העליתי תמונה של אוכל שהכנתי עם חברות לפייסבוק. הגבת לי "די". המשכתי את זה בפרטי ואמרתי לך שאת לא חייבת לומר אם אין לך משהו טוב לומר. הגבת "תפסיקי להעלות דברים ולהשתחצן בפייסבוק.. לאף אחד לא אכפת שאכלת מלפפון" מה אכפת לך מה אני מעלה?! למה שנייה אחת את נחמדה ושנייה אחרי את כמו שטן
הגבתי לך שההבדל בינינו זה שאני מקבלת אותך כמו שאת ועוד כמה דברים, ואת מצידך ראית וסיננת. טיפת כבוד אין לך. שאלתי אם את לא מגיבה כי את יודעת שאני צודקת. כצפוי, אין תגובה.
היום שלחת לי הודעה מסכנה "לא חח" וכמה דק אחרי התברר לי שהגעת פתאום רק כדי לשאול אם קניתי משהו לחדר שרציתן שאני אקנה.
אני יודעת שזה נשמע מהצד כאילו אני עושה עניין מכלום, אבל זה כבר חודשיים שאני סובלת את היחס הזה, את החוסר כבוד והביקורתיות הבלתי נפסקת על מי שאני. ודווקא במקום שאני הכי צריכה את התחושה הטובה, בחדר שלי בבסיס, אני הכי לא מוצאת את עצמי. אני ועוד 2 בנות שנדמה שרק היו מתות שלא הייתי איתן בחדר.
שתיהן התחברו בטירוף, מה שגורם לזה שאם אחד כועסת עליי השנייה מצטרפת. כולה רציתי שירות משמעותי, להינות ממנו, באתי חברותית ומחוייכת, ונפלתי לגיהינום.
יותר מכמה שלא בא לי להיות שם יותר, לא בא לי לחזור מחר -
לא באלי לשכון בתוכי, לא רוצה יותר להיות אני, למרות שעמוק בפנים אני יודעת שאני בסדר סה"כ. אני רק רוצה שקט נפשי, וככל שאני חושבת על זה יותר, הדרך היחידה להשיג אותו היא לעשות לכולם טובה ולמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again