הנה. הגעתי לרגע הזה שאני יכולה לומר בקול "אני שונאת אותך".
אני שונאת אותך כ"כ, כ"כ שונאת על זה שאני כ"כ אוהבת.
לאט לאט זה רק נהיה יותר מובן כמה חילחלת לי במשך חצי שנה שאני לא שווה כלום.
אולי חשבת שאני יפה, שאני אחלה בת זוג..
אבל בחודשים האחרונים כשאמרתי בדיחות אמרת בציניות שאשאיר את הבדיחות לך. ואני גיכחתי.. עכשיו בדיעבד אני מבינה שאומנם זה נאמר בציניות, אבל זה משקף משהו מעבר.
כשאני עוברת על האינסטגרם, על הסטוריז, בימים האחרונים אני נתקלת בתמונות שלך אצל חברים שלך שיש לי באינסטגרם, תמונות עם ידידה ב3 בלילה, סרטון שלך נהנה בפארק שותה בירה ומג'מג'ם.
אני כ"כ שונאת אותך על זה שצדקת.
אתה באמת יותר מוצלח ממני.
אני כרגע עובדת ללא שום מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי אחרי.. אתה כבר לומד, עובד, מתאמן.
יש לך חבורה קבועה כזאת מגיל קטן, ועוד כמה אנשים מהצד.. אתה אף פעם לא באמת מרגיש לבד. תמיד מצאת עם מי לצאת תמיד מישהו אחד לפחות זרם איתך.
אתה לא יודע מה זה כשיש לך חבר מפה וחבר משם ושאתה לא מצליח להרים משהו בסופ"ש.
אתה בטח כ"כ מאושר עכשיו.
סופסוף יש לך זמן לכל ה"מחויבויות" שלך כמו שקראת להן. חברים משפחה לימודים עבודה חד"כ.. אני הפרעתי לך להגשים את כל מה שבאמת חשוב לך.
כ"כ דפוק שאתה היית הדבר הכי טוב בחיים שלי לאחרונה.
כ"כ דפוק שכשהלכת השארת כזה חלל וכזאת בדידות שגם אלף שיחות נפש ומליון פגישות עם חברים לא ימלאו.
בשוק שיש לי כ"כ הרבה דמעות, איך הן לא התיישבו כבר ממזמן, איך אני לא התייבשתי עם הכמות שאני בוכה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again