by the book אני עושה את הדברים נכון.
נותנת לעצמי להרגיש את זה, מנסה כמה שפחות להילחם בזה
לאט לאט נפטרת מדברים שלנו, או תמונות שנמצאות אי שם ברשת
מוחקת אותך מהפייסבוק, האינסטגרם, הפלאפון
ונדמה שלאט לאט (ממש לאט) דברים קצת משתפרים
פשוט
אני חושבת שהידיעה שאני הצד שעובר את זה
ואתה הצד המדחיק שכנראה המשיך הלאה
מבאסת
גורמת לי להרגיש טיפשה כי האמנתי לך שלא תוותר.
שתילחם כשקשה.
זאת הפעם הראשונה שאפילו כשהזדמנויות למשהו אחר כבר צצות
אני פשוט לא מסוגלת
אתה ישר קופץ לי לראש
מרגישה שאני לא יכולה כרגע לפתח רגשות לאדם אחר
או אפילו רק להתנשק איתו מבלי לחשוב עליך ולהתבאס
זה לא משנה אם יצאת חרא
או בעצם התגלית ככזה
ובתכלס, לא משנה הסיבה לזה שוויתרת
משנה שאהבתי אותך אהבת אמת.
בלי מסכות או מגננות.
נתתי את כולי ומעבר
נתתי כ"כ הרבה ששכחתי את עצמי בדרך לשם
נתתי כ"כ הרבה
שכשהלכת נשארתי כמו קליפה ללא תוכן
או לפחות בתחושה שאני כזאת
כי מילאתי את כל כולי בך
בלעשות אותך מאושר, בלהיות איתך
בלהקל עליך עם כל מה שנאלצת לחוות
וחבל לי שלא הערכת את זה מספיק..
שבחרת בכל זאת להתרחק לאט לאט עד ניתוק
הלוואי והייתי מפסיקה להיזכר בך ברגעים אקראיים
להיזכר ברגעים טובים מלאי אושר
דווקא בהם ולא ברעים
כי זה כ"כ צובט
וכ"כ חסר
הלוואי שהייתי קולטת לפני כמה אטום רגשית אתה מסוגל להיות
מאכזב מאד לראות מה הפכת להיות ואיך אתה מתנהל מולי בפרידה הזאת
אכפתיות בסיסית לבן אדם שפעם (אולי שכחת?) אהבת מאד.
אבל על הזין שלך
כי העיקר זה אתה. והעיקר שאתה מוצלח ע"פ הסטנדרטים שלך
אחרי כל מה שעברתי עם גברים מטומטמים בעבר
איך יכולת לפגוע בי ככה שוב?
בסדר, תיפרד
זו זכותך המלאה
אבל אל תהיה כזה אטום כלפיי ותמחק הכל ככה בשניות
איך אתה מסוגל בכלל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again