שאני מבינה
שבשלב הזה של חיי
אני יכולה להיעלם
ואף אחד לא ירגיש..
כבר יומיים שאני מרגישה כמו זומבי.
מתהלכת בלי מטרה, חסרת מוטיבציה, עצובה
אתמול זה הכה בי
ישבתי בספונטניות עם מישהו שהיה איתי בחמל בבסיס מה שהתברר כהחלטה לא מי יודע מה
כן היה נחמד, אבל הוא ביישן כל כך ולא דיברנו שנה בערך אז היה גם מאד מביך
כשנפרדנו לדרכינו נכנס בי רצון עז לאכול, אבל עם מי?
ניסיתי להתקשר לכמה אנשים ללא מענה ואז הרגשתי את זה כל כך חזק בכל הגוף
על מי אני עובדת? אני לבד.
מהרגע שנפרדנו ניסיתי בכוח להקיף את עצמי באנשים
להרגיש שהמשפט ההוא שאמרת לי בפרידה לא נכון
"את נפגשת עם חברים בטעות"
ואתמול הבנתי. שצדקת.
חשבתי שסתם יצאת בריון, אבל צדקת
כל הקשרים שהיו לי התאדו לאט לאט
וכרגע אני נאחזת בחוט השערה כדי לשמור אותם עוד קצת
ולמרות שאני חברותית, ומכירה אנשים חדשים
הבנתי אתמול שיש לי בעיה להעביר את החברויות האלה מתוך מסגרת החוצה
אם זה בעבודה, או בצבא וכו'
אני יודעת להחזיר לקצת חברויות מהעבר
אבל לפתח משהו חדש לגמרי? רק המחשבה על זה מלחיצה אותי
מה שמוביל אותי לרגע הזה שפתח את הפוסט
אנשים יחיו בלעדיי יפה מאד.
אולי אפילו לא ירגישו שנעלמתי.
יש בי רצון לעצור את כל הסבל הזה ולהיעלם
להתאדות מפה
ואני מנסה להילחם בו
אבל אני מרגישה שהוא מנצח אותי..
אומרים שהאנשים שאתה פוגש בחייך באו ללמד אותך משהו
או לשקף לך משהו בעצמך
אני מרגישה שהאקס שלי בא להראות לי
שכל החששות לגבי עצמי התבררו כנכונות
שאין בי כלום
שאני לא שווה כלום
שפשוט אין טעם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again