זה כל כך דפוק. פשוט מטמטם אותי לחשוב כמה עמוק היית לי בדם.
איך הגעתי למצב, שגם כשאני רואה פורנו אתה ישר עולה לי בראש שנייה לפני שאני גומרת?
זה דפוק, וזה מביך, וזה מעציב ומתסכל ומייאש אותי.
אני תוהה אם אי פעם תצא ממני כבר. אם אי פעם אפסיק להיזכר בך בסיטואציות אקראיות כאלה.
ובאותה נשימה אני מפחדת.
מפחדת שנסגרתי. ששברת אותי. שזהו.
שלא אצליח לאהוב בצורה כזו שוב, לסמוך בעיניים עצומות.
כי היי, פעם אחרונה שסמכתי על מישהו ואיך זה נגמר הא?
אבל יותר מכל,
מפחדת שאף אחד לא יסתכל עליי כמו שהיית מסתכל עליי.
אני חושבת שהבעיה העיקרית שאני מתמודדת איתה בחצי שנה האחרונה היא הריחוק שתפסתי מעצמי.
אם פעם אהבתי יחסית מה שאני רואה במראה (בזכותך), כשבאת וניפצת לי את זה בלומר שאני לא מה שחשבת - כאילו הכל נעלם בשניות.
הערך העצמי שלי נחת ל0, אפילו מינוס כלשהו אם זה אפשרי.
וזה מתבטא בכל תחום כרגע - עבודה, לימודים, טיול, קשרים עם אנשים
הכל מפחיד אותי פחד מוות, בהכל אני מרגישה חרא,
מרגישה useless, לא מספיק מעניינת, לא רצויה, לא מוצלחת.
לא מוצלחת.
זוכר כשבמשך שעתיים הטחת לי בפנים כמה מטרות הצבתי לעצמי שלא הצלחתי להשיג?
זוכר איך גרמת לי להרגיש כזאת קטנה ודפוקה?
אז תודה לך על זה,
על הכאפה הלא נחוצה הזאת
מדהים איך בן אדם שאהב אותך כל כך, לא חושב על מה שיוצא לו מהפה.
כואב לי.
כל כך רוצה שיפסיק.
שהרגש הזה יעלם כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again