don't feel no pain, just smile back :)

אני הולכת להקשיב לבעלה של אחותי ולשים לזה סוג של דד ליין.

הוא אמר לי איך הכל בדיעבד כ"כ בולשיט ואיך בסוף הכל מוביל אותך בצורה מדוייקת למה שנועד לך.

תאמת? לא יודעת כמה אני מאמינה בזה, אבל נזרום

החלטתי שעד סוף החודש מותר לי לבכות ולהתאבל, הרי בסופו של דבר פרידה זה אבל לכל דבר, התחושה היא שהבן אדם באמת מת עבורך..

עד סוף החודש אני מוכנה להיות שבר כלי, חסרת מוטיבציה, הרסנית.

ומתחילת מאי, באמת אתחיל לעבוד על עצמי ועל איך לקום מזה

אני לא מתיימרת לחשוב שאני היחידה בעולם שחווה פרידה מבן אדם שחשבה שהולך להיות איתה שם עד הסוף, שקיבלה מין אגרוף לפרצוף והבינה שוב שהחיים הם לא כמו הסרטים, ושהוא לא הולך לחזור עוד מעט על 4 ולבקש לחזור.

אני צריכה להיאחז בידיעה שרבים עברו זאת לפניי ורבים עוד יעברו זאת אחריי.

בניגוד לפרידות קודמות בהן הייתי "הגבר הטיפוסי" כביכול והלכתי ישר לסטוצים לנסות למלא את החלל, הפעם אני לא עושה את זה לעצמי

אני חושבת שגם אם הייתי רוצה לא הייתי מצליחה - הפעם באמת הייתי מאוהבת בצורה הכי עמוקה שחוויתי, ורק המחשבה על עצמי עם גבר אחר כרגע פשוט נראית לי תלושה מהמציאות

לכן, בדרך התמודדות שאני בוחרת אני צריכה להזכיר לעצמי שתיארך הרבה יותר זמן. יש משהו בסטוצים שבכל זאת מצליח להשכיח ולהמשיך הלאה, אבל דווקא העבודה העצמית והלבד הזה מקשים עליי יותר מהכל.

הלוואי ואצליח להפנים שבעידן המדיה בו אנחנו רגילים שהכל כ"כ מהיר וזמין - התהליכים החשובים של החיים אינם מדודים בזמן, מתאפייינם בצעדי תינוק ומחייבים התאזרות בסבלנות.

אני באמת לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שלא היה לי בן זוג, סטוץ, או סתם בחור מתחלף שדיברתי ופלירטטתי איתו באופן שוטף לתקופה מסויימת. תמיד כמו פרפר לאש נמשכתי לשיחות, למציאת חן בעיני מישהו, רציתי רק להיות נאהבת ונחשקת כל הזמן..

הגיע הזמן להיות קצת לבד ולעשות עם עצמי תהליך שבסופו אאהב את עצמי באמת ולא אהיה תלויה בבן זוג כדי להרגיש בטוחה ומאושרת.

תאחלו לי בהצלחה?

את המשפט "הזמן עושה את שלו"?

אני באמת מרגישה שעברו כבר שבועיים והתחושה לא משתפרת. עליות וירידות מאד חדות

מנסה להבין איך הזמן פקטור פה.

וכן, מנסה להעסיק את עצמי, אבל זה עדיין תמיד בראש שלי וברגע אחד של שקט הכל מתפרץ

אני רוצה לקום מזה, אני רוצה להמשיך הלאה

איך?

הנה. הגעתי לרגע הזה שאני יכולה לומר בקול "אני שונאת אותך".

אני שונאת אותך כ"כ, כ"כ שונאת על זה שאני כ"כ אוהבת.

לאט לאט זה רק נהיה יותר מובן כמה חילחלת לי במשך חצי שנה שאני לא שווה כלום.

אולי חשבת שאני יפה, שאני אחלה בת זוג..

אבל בחודשים האחרונים כשאמרתי בדיחות אמרת בציניות שאשאיר את הבדיחות לך. ואני גיכחתי.. עכשיו בדיעבד אני מבינה שאומנם זה נאמר בציניות, אבל זה משקף משהו מעבר.

כשאני עוברת על האינסטגרם, על הסטוריז, בימים האחרונים אני נתקלת בתמונות שלך אצל חברים שלך שיש לי באינסטגרם, תמונות עם ידידה ב3 בלילה, סרטון שלך נהנה בפארק שותה בירה ומג'מג'ם.

אני כ"כ שונאת אותך על זה שצדקת.

אתה באמת יותר מוצלח ממני.

אני כרגע עובדת ללא שום מושג מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי אחרי.. אתה כבר לומד, עובד, מתאמן.

יש לך חבורה קבועה כזאת מגיל קטן, ועוד כמה אנשים מהצד.. אתה אף פעם לא באמת מרגיש לבד. תמיד מצאת עם מי לצאת תמיד מישהו אחד לפחות זרם איתך.

אתה לא יודע מה זה כשיש לך חבר מפה וחבר משם ושאתה לא מצליח להרים משהו בסופ"ש.

אתה בטח כ"כ מאושר עכשיו. 

סופסוף יש לך זמן לכל ה"מחויבויות" שלך כמו שקראת להן. חברים משפחה לימודים עבודה חד"כ.. אני הפרעתי לך להגשים את כל מה שבאמת חשוב לך.

כ"כ דפוק שאתה היית הדבר הכי טוב בחיים שלי לאחרונה.

כ"כ דפוק שכשהלכת השארת כזה חלל וכזאת בדידות שגם אלף שיחות נפש ומליון פגישות עם חברים לא ימלאו.

בשוק שיש לי כ"כ הרבה דמעות, איך הן לא התיישבו כבר ממזמן, איך אני לא התייבשתי עם הכמות שאני בוכה?