וואו, עברה שנה וחצי. כל כך הרבה קרה בזמן הזה..
הספקתי לטייל 5 חודשים במזרח, לעשות פסיכומטרי (ולעבור רכבת הרים רגשית תוך כדי וכל חודש ההמתנה לציון), לקבל ציון מפתיע ולהירשם לתואר שרציתי (
), לנסות לחזור לעבוד בנתב"ג ואז קורונה והנה אני פה :)
בטוחה שאני לא היחידה שהקורונה פיקששה לה כמה וכמה תכניות. תודה לך קורונה על התקפי החרדה התכופים והלחץ שהוספת לי כלכלית לתואר
אל תחזרי לעולם אמן
הפוסט האחרון שכתבתי היה כשאמא שלי עוד חיכתה לאבחנה סופית אם חזר לה הסרטן. לצערנו, חזר ובגדול..
שנה וחצי של טיול, פסיכומטרי, ורצון לחזור לעבוד לצד אמא חולה ודועכת. לרגעים המחלה הייתה בנסיגה, ואז כמו שהמחלה הזאת יודעת הכי טוב - היא התעלתה על עצמה ותקפה בכל הכח. שנה קשה בבית. את הטיול קיצרתי בחודש כי כבר לפני שנה חשבו שזה הסוף. כמעט שנה שאני בבית, רוב שעות היום, לא עובדת. כמובן שריבים ותסכול לא איחרו לבוא (לצד הרבה רגעים טובים כמובן), והחלטתי לדאוג לעצמי קצת ולקחת סאבלט בתל אביב לשבועיים בתקופת הקורונה. בשבוע השני אמא שלי נחלשה מאד ואושפזה. זה היה לפני כמעט חודש.. נכון לעכשיו אמא שלי בהוספיס. בהתחלה הייתי שם כל יום ועכשיו אני מקשיבה לגוף שלי ומשתדלת לבוא כל יום, אבל לא תמיד מסוגלת.
אני מאד משתדלת לא להיכנס לשאלות של "למה", "למה זה קורה דווקא לי, לנו, למה המשפחה הזאת מקוללת ע"י המחלה הזאת?"
כי אין תשובות. והרחמים העצמיים האלו לא יובילו אותי לשום מקום.
אז רוב הזמן אני מצליחה להתמודד ולהשלים עם המצב, מזכירה לעצמי שהיא בקרוב לא תסבול יותר, שהיא נלחמה כמו פנתרה, שהחיים הם כאלה -
אירעיים.
חושבת על כל השנים שזכיתי להיות לה לבת, ללמוד ממנה, לחוות איתה רגעים מדהימים.
תעריכו כל רגע עם מי שאתם אוהבים. תחיו הכי טוב שאתם יכולים ואל תדחו כל הזמן דברים למחר ממחשבה שיהיה לכם את המחר
הכל יכול להיגמר ברגע
🤎
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again