כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה ריקנות בתוכי,

אולי זה נכון? יכול להיות שאני פשוט אדישה לחיים מרוב שאני כבר רגילה להיפגע?

מרוב שאני לבד? מרוב שאין לי על מי לסמוך? שאין לי חברים? שהמשפחה מגדירה אותי כ"הבת/נכדה/אחיינית הפחות מוצלחת"?

אף פעם לא הרגשתי חשובה למישהו, מידי פעם אני מקווה שזה יקרה מתישהו...

אז.. היי

אני עוד מעט בת 16, אני ילדה רגילה בסה"כ אבל החיים שלי קצת... בוא נגיד, מסובכים.

יש לי הרבה בעיות עם ההורים ואני תמיד רבה איתם.

אני מתה לעוף כבר מהבית ולהתחיל מחדש..

חברים? לא, אין לי.. אני לגמרי לבד.

כאילו, יש לי חברה אחת.. אבל אני לא ממש יכולה לשתף אותה בדברים כי אני לא מרגישה בנוח

לימודים? לא.. לא מעניינים אותי כלכך במיוחד לא בביתספר שאני נמצאת בו

בנים? לא מסתכלים אפילו לכיווני, לא שיש בעיר שלי בנים מי יודע מה

כן, היה לי בן זוג שגר בצד השני של הארץ אבל לא הלך לנו כי "זאת לא את, זה אני"

בקיצור, ברוכים הבאים לחיים שלי.