החלטתי שבעצם כל פוסט הוא סוג של הכרות שנמשכת לנצח ולכן לא אתן כותרות של "הכרות", "הכרות2" וכך הלאה.
חזרתי עכשיו מפגישת עבודה על פרויקט הגמר שלי. אלוהים איזה כאב ראש.
זה משהו ששניים כבר עובדים עליו זמן מה ואני פתאום מצטרפת.
אני שונאת את זה.
אני מרגישה כ"כ בחוץ. כ"כ חסרת ביטחון. כ"כ חושבת הרבה על מה הם חושבים עליי.
לוקח לי הרבה זמן להתרגל לשינויים.
התחלה של עבודה חדשה, יציאה לחופש, חזרה מחופש. אפילו חזרה מסופ"ש היא קשה. טוב זה נכון לגבי הרבה אנשים.
אבל תמיד בסוף אני מתרגלת, וזו נקודת האור בקצה המנהרה.
אני ביישנית לשעבר. חייבת לזכור את זה כל הזמן.
חייבת לזכור שאם אני לא מרגישה בנוח באיזו סיטואציה ולא מדברת כ"כ, או שמדברת ולא שומעים אותי, זה לא אומר שחזרתי לאיך שהייתי פעם!
זה אומר שכמו כולם יש לי מצבי רוח או נגיד, דרכי התמודדויות שונות עם החיים.
פעם לא הייתי מדברת מחוץ לבית. רק עם המשפחה הקרובה קרובה, כלומר אפילו לא עם אח גדול שיצא מהבית בביקור שגרתי אצלו.
כמעט תמיד איכשהו הייתה לי חברה אחת ויחידה, אתה כן הייתי מדברת. אבל חוץ מזה כלום.
וכמובן שהייתי מדברת בשקט.
תקופת הבי"ס לא השאירה יותר מדי צלקות. אחר כך הגיע הזמן להתגייס ואני רעדתי מפחד, ועל כן החלטתי ללכת ללמוד לתואר הנדסאית ובלבד שהגיוס שלי יידחה. הלימודים האלה כבר השאירו צלקות הרבה יותר גדולות, מכיוון שהלימודים היו רחוקים מהבית ועם בנות שלא הכרתי קודם. במיוחד היה קשה הנסיעות הלוך וחזור עם מספר בנות שלמדו איתי וגרו בעיר שלי, והמעבדות בלימודים שעבדתי בהן עם מישהי נוספת והייתי צריכה לתקשר אתה איכשהו.
בקיצור, לא מעט סיוטים. אבל זה כלום לעומת מה שהיה לי בקורס בצבא. קורס של 3 חודשים עם סגירות שבת ושמירות ולהסתדר עם הבנות בחדר וניקיונות ומה לא. ואיך שהן שנאו אותי, כי לא הייתי מצליחה לתקשר איתן. ולא הייתי מצליחה לנקות איתן את החדר או כל מקום אחר שהיינו צריכות לנקות אותו (לא חסר מה לנקות בבסיס).
**חוץ מהקורס היה לי שירות סבבה לגמרי**
אחרי הקורס בעצם הקפצתי קדימה את העבודה על עצמי בקטע הזה. ובאמת השתניתי הרבה. (ואני ממשיכה להשתנות) היום אני בנאדם אחר.
וזה מה שאני צריכה לזכור תמיד. מאיפה באתי ולאן אני הולכת.
שבוע טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
