אהבה, זה כל הסיפור.

עברנו יומיים של סיעור מוחות רציני. 

שרר כזה שקט בכל המשרדים, הרבה זמן לא היה כאן כל כך שקט ומתוח. 

כולם רצו להביא את ההברקה, כולם רצו לקבל את הבונוס וכולם רצו לזכות בפרס המובטח. 

אני בעיקר רציתי לראות עד לאן אני יכולה למשוך את עצמי עם הרעיונות שלי ואיך שיתוף הפעולה ביני לבין דניאל יתפתח. 

האמת, הסתדרנו מעולה. 

כל אחת הציעה רעיונות בתורה, החלטנו ביחד עם אילו רעיונות נמשיך ופיתחנו את הרעיונות המובחרים בצורה די מדהימה, יחסית לצוות חדש. 

הכול זרם, כאילו שהמוחות שלנו השתלבו למוח אחד, כאילו קראנו את המחשבות אחת של השנייה. 

בסוף יום שלישי יצאנו מהמשרד כשיש לנו שלושה רעיונות, אחד שהיה המועדף על שתינו, אחד שהיה גם טוב אבל שהרגשנו שלא הפקנו ממנו את המירב ואחד ששתינו לא היינו הכי סגורות עליו.

  הגעתי הביתה ולשם שינוי אדל, אחותי הגדולה, הייתה נוכחת. 

קפצתי עליה מרוב התלהבות ומחצתי אותה בחיבוק ארוך. 

"מרשעת שכמותך, ככה את נוטשת את אחותך הקטנה?" אמרתי והפלקתי על ראשה.

"חיים שלי את" צחקה "היו לי ימים עמוסים, דפקתי משמרות כפולות, את יודעת שאני חייבת לחסוך כסף לתאילנד".

"תאילנד" נאנחתי "הלוואי שהייתי יכולה להצטרף אליך".

"נו אז תבואי איתי, תבקשי חופשה ללא תשלום ונטוס ביחד!".

"את יודעת שאני צריכה לחסוך ללימודים" עניתי "זה היה תנאי הקבלה שלי לעבודה, הבטחתי לאלי שאני אצא לקורס בהזדמנות הראשונה שתהיה לי".

"תפסיקי להיות כל כך מחושבת, את צריכה להתחיל ליהנות מהחיים" נאנחה וגלגלה עיניים.

הכנו ארוחת ערב ביחד והשלמנו את החסר. לא יצא לנו להיפגש כמעט כל השבוע. דיברנו וצחקנו. 

 סיפרתי לה על עומר והיא סיפרה לה על הברמן החתיך מהעבודה שהתחילה לצאת איתו.

סיפרתי לה על המשימה של אלי ועל דניאל.

היא סיפרה לי על הלקוחה החצופה שהוציאה אותה מדעתה וכמעט קיבלה את המגש לפרצוף.

סיפרתי לה על הרעיונות שלנו והיא אמרה לי עוד כמה נשאר לה לחסוך כדי להגיע לסכום המתוכנן.

דיברנו ודיברנו ולא שמנו לב איך הזמן עבר.

בעשר בלילה נשמעו דפיקות בדלת. 

 פתחתי את הדלת וראיתי את דניאל. היא צווחה וקפצה עלי.

"את לא מבינה איזה רעיון ענקקקק עלה לי בראש" צרחה בהתלהבות "הייתי חייבת לבוא עד אלייך לספר לך עליו".

"באמת? עוד נשאר לך כוח לחשוב?" התבדחתי.

"לא, אבל אז פשוט הרגשתי שנדלקה לי נורה מעל הראש, ממש כמו בסרטים, ופתאום התגלה אלי הרעיון המנצח!".

"נו, אז אני רוצה לשמוע, סיקרנת אותי!" אמרתי לה תוך כדי שהזמנתי אותה להיכנס.

ערכתי היכרות קצרה בינה לבין אדל והיא התחילה להסביר לי את הרעיון שלה בשטף משפטים.

תוך כדי שדיברה הבנתי לאן היא חותרת ואת הסיומת שלו אמרנו ביחד.

"וואו, זה גאוני!" אמרתי בהתלהבות "איך חשבת על זה?".

"נזכרתי במשהו שהתחלת להגיד תוך כדי העבודה במשרד והוא פשוט התגבש לי בראש. מה שאני לא יודעת זה איך לא חשבנו על זה לפני??".

"דניאל, אני רוצה להודיע לך שאלא אם כן, וזה לא יקרה, אבל אם ממש במקרה, וזה לא יקרה, יהיה רעיון גאוני יותר מזה, וזה לא יקרה, אנחנו אשכרה הולכות לנצח!". 

 "כןןןן" צווחה בהתלהבות וחיבקה אותי. "הלוואי, אני רוצה להוכיח את עצמי, כולם עדיין בוחנים אותי כל הזמן בגלל שאני חדשה".

"את הולכת להוכיח את עצמך, ללא ספק" עודדתי אותה "גם אם לא נזכה".

מרוב ההתלהבות אפילו לא שמתי לב שאדל נרדמה על הספא, ניסיתי להעיר כדי שתקום למיטה שלה אבל היא לא הייתה מוכנה להתעורר.

מסכנה, חשבתי, היא גמורה. לא קל לעשות משמרות כפולות ברצף, איזו אחות שפיצית יש לי.

הצעתי לדניאל להישאר לישון אצלי והיא אמרה שאין לה בגדים לבוקר. הצעתי לה שנבדוק אם משהו מהארון שלי יתאים לה אך הודתה בנימוס ואמרה שניפגש כבר בבוקר.

היא ציוותה עלי לבוא עם המון אנרגיות חיוביות מחר. ציוויתי עליה את אותו הדבר בקול סמכותי וגבוה והיא צחקה.

הצחוק שלה כל כך מהפנט, כמו קול פעמונים. היא הלכה וקול צחוקה עדיין הדהד בחדר.

  התעוררתי בבוקר מוקדם מהרגיל.

התארגנתי במהירות, חטפתי מהארון חטיף אנרגיה, הערתי את אדל ויצאתי מהבית.

מזל שהמשרד קרוב לבית, מרחק הליכה של 3 דקות, אחרת באמת הייתי מאחרת כל יום.

דניאל חיכתה מחוץ למשרד, היא ישבה בפינה השקטה שלי, בפינה שאני יושבת מידי פעם כשאני צריכה את השקט והלבד שלי. היא ישבה עם עיניים עצומות ופנים מורמות למעלה, כאילו התפללה.

היא ישבה על ספסל הבטון הקבוע שלי והצטרפתי אליה. ברגע שהתיישבתי לידה היא פקחה את עינייה והשמש השתקפה דרכן. העיניים האלו, העמוקות האלו. לפעמים אני מרגישה שאני הולכת לטבוע בתוכן כל רגע.

ברגע שראתה אותי חיוך גדול התפרש על פניה, חיוך שמקבל את פניי הרבה בימים האחרונים.

"בוקר טוב יפיופה" אמרה והניחה את ראשה על כתפי.

"בוקר טוב, דני" השבתי והנחתי את ראשי על ראשה.

"מה נראה לך שהולך לקרות היום?" שאלה "נראה לך שיהיה רעיון טוב יותר משלנו?".

התכוונתי לענות לה ואז נזכרתי במשהו.

"שיט!" אמרתי והנחתי יד על ראשי "מרוב ההתלהבות אפילו לא פיתחנו את הרעיון שלך לפרזנטציה. לא עשינו מרשמים, לא עשינו טבלאות, לא עשינו מצגות - לא עשינו כלום!".

"את לא סומכת עלי?" חייכה חצי חיוך והוציאה דפים מגולגלים מהתיק שלה "זה רק הטיוטה, ישבתי כל הלילה והכנתי הכול. הכנסתי הכול לדיסק, הכול מוכן והכול תחת שליטה. אנחנו נציג את הרעיון כמו שצריך, בדיוק כמו שלימדת אותי". 

הסתכלתי על הטיוטה והייתי בהלם. איך היא הספיקה לעשות את כל זה? ועוד בצורה מושלמת כל כך.

"את לא נורמלית. למה עשית הכול לבד?" שאלתי בתקיפות "אני לא מוכנה שנגיד שזאת העבודה של שתינו, מבחינתי זאת העבודה שלך בלבד". 

"ראיתי איזו עייפה היית אתמול ועד שאחותך הייתה בבית, רציתי שתנוחו קצת שתיכן" ענתה דניאל ומשכה בכתפיה "מה גם שרציתי לראות אם אני יכולה ליישם את כל מה שלמדתי בכוחות עצמי". 

"אבל זה לא פייר! אני לא מוכנה שנציג אותה כעבודה של שתינו.." התכוונתי להמשיך להתנגד אך היא תפסה את בידי ועצרה אותי. 

"את ההשראה של כל העבודה הזאת. התלבושות, הלוקיישנים, התאורה - חשבתי על הכול בזכותך" אמרה כל כך מהר שלא הייתי בטוחה שהמילים יצאו בכלל ממנה.

"אפילו הרעיון ההתחלתי היה שלך, אנחנו פשוט לא שמנו לב אליו" אמרה בחיוך.

"אבל.." התחלתי להגיד והיא שוב עצרה בעדי.

"אין שום אבל" היא אמרה וחיבקה אותי "לא הצעתי לך שנעבוד על הרעיון ביחד כי רציתי להפתיע אותך. אנחנו הולכות הציג אותה ביחד, זה בטוח!".

היא השאירה אותי בלי מילים. היא השאירה אותי גם בלי אוויר. איך יכול להיות שלבחורה שאני מכירה בסך הכול שבוע יש כוח השפעה כל כך גדול עלי?

אבל סמכתי עליה. בטחתי בה. נזכרתי שמילים שאמרתי לעומר, שאני בוטחת בו יותר מכל אדם אחר.

יכול להיות שהאמון שלי בדניאל גדול בדיוק כמו האמון שלי בעומר? כי באותו הרגע רציתי להגיד לה את המשפט הזה, אבל לא אמרתי. לא יכולתי להוציא הגה מהפה.

היא שמה לב שאני נוסעת עם המחשבות שלי לאנשהו, ונתנה לי להיסחף איתן.

היא חזרה לעצום את עינייה, הפעם כשידה בתוך ידי.

ישבנו שם, עד חמישה לשבע, מחזיקות ידיים, רחוקות מהבוקר הרועש של תל אביב.

ביחד, אבל כל אחת עם מחשבותיה שלה.  

*****

זהו, זה הפרק השישי. 

משום מה הפרק יצא לי ארוך מהרגיל, מקווה שזה לא יפריע לזרימה שאני רוצה להעניק לכל פרק ((: