אהבה, זה כל הסיפור.

כולנו חיכינו שאלי יקרא לנו לחדר הישיבות. 

בזמן שחיכינו אליה הצטרפה אליי ואל דניאל למשרד. 

בדיוק עומר שלח לי הודעה. "נסיכה יפה שלי, רציתי להתקשר בבוקר אבל לא הספקתי. רק רציתי לאחל לך בהצלחה, תראי לכולם מי את, גאונה קטנה שלי. וסתם שתדעי שם אם הרעיון שלכן לא ייבחר אני בטוח שכולם יודעים כמה את שווה ושיהיו עוד הזדמנויות כאלה. אז בהצלחה, תעדכני אותי כשיהיה משהו חדש. אני אוהב אותך". 

איזה מקסים הגבר הזה, חשבתי. הרגשה חמימה התפשטה ממרכז בטני. כמה אהבה יש בו, באמת שזכיתי בבן זוג שכל אחת הייתה רוצה. 

התנצלתי בנימוס והודעתי לבנות שאני יוצאת להתקשר אליו. הייתי חייבת להודות לו אחרי הודעה כזאת.

חייגתי אליו אבל הוא לא ענה. 

התכוונתי להיכנס למשרד בחזרה אבל אז שמעתי אותן מדברות. עליי? הן מדברות עליי??

"מתוקה, החיוך של לא עובד עליי, שמעת?" אמרה אליה בתקיפות "קלטתי אותך מהרגע הראשון. אני רואה איך את מסתכלת על סיוון". 

"תגידי, את רצינית?" אמרה דניאל בהלם "איך אני מסתכלת עליה בדיוק?". 

"אל תיתממי. את מתסכלת עליה כאילו את רוצה ממנה משהו" אמרה בקול שקט אך צורם "סיוון היא החברה הכי טובה שלי, ולמרות שהיא קצת התרחקה ממני בשבוע האחרון בגללך, אני אשמור עליה כמו לביאה. אני עוד אגלה מה את מסתירה". 

"את פשוט הזויה" צחקקה דניאל בלעג "אני חושבת שאת פשוט מקנאה שאנחנו מסתדרות, את מפחדת שאני אגנוב לך את החברה". 

"אני סומכת על סיוון, החברות שלנו חזקה יותר מכל דבר אחר". 

"היא גם חברה שלי" אמרה דניאל. חייכתי מבעד לדלת. "גם אני אוהבת אותה, ותהיי בטוחה שאני לא מתכננת לפגוע בה בשום צורה". 

"אני מאוד מקווה בשבילך" אמרה אליה והמשיכה "שלא תגידי שלא הזהרתי אותך". 

שררה שתיקה בחדר והחלטתי שהגיע הזמן להיכנס ולנסות לצנן את האווירה. 

איך שנכנסתי הפלאפון צלצל. "דקה אני חוזרת" התנצלתי שוב.

"חיים שלי, בוקר טוב!" אמרתי ברוך. "תודה על ההודעה המקסימה ששלחת לי, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר בטוחה". 

"אני שמחה שיש לך ביטחון יפה שלי, תשמרי עליו. מצטער שלא עניתי, הייתי בשיחה עם החיילים שלי" התנצל.

"העיקר שעכשיו אנחנו מדברים. אתה לא מבין איך הייתי צריכה לשמוע את הקול שלך".

המשכנו באווירה הקיטשית עד שאלי ביקש מכולנו להתכנס בחדר הישיבות. נפרדנו לשלום, שלחתי לו נשיקה והבטחתי לעדכן אותו בתוצאות.

  "חבר'ה, אני נרגש שהגענו לרגע הזה, כבר יומיים שאני מצפה לשמוע את הפרזנטציות שלכם" אלי פתח את השיחה "אני מקווה שיעלו פה רעיונות מעניינים. אני לא רוצה להכביר במילים, אז יאללה, בואו נתחיל! אליה ודוראל, אתם הראשונים. בואו תתקדמו למרכז השולחן".

חיבקתי את אליה ואיחלתי לה בהצלחה ודוראל חיבק את דניאל, המבטים של דניאל ושלי הצטלבו וניסינו לבלוע את הצחקוק. 

אחד הרעיונות שלהם היה ממש מעולה. השניים האחרים קצת פחות. ישבתי שם כמו אמא גאה שצופה בילדה שלה בטקס סיום של כיתה א'. חייכתי אליה המון וקרצתי לה. הסתכלתי על אלי, הוא הלביש על הפנים שלו את הפרצוף הרציני, הפרצוף של הפסל חסר הרגשות, זה שהוא משתמש בו בעיקר כשהוא רוצה שלא נדע מה עובר לו בראש. 

הם סיימו וכולנו מחאנו כפיים. 

עכשיו היה תורם של יצחק וסימי. למרות שהם חלק מהמוחות הפיננסים גם הם השתתפו בתחרות. 

הם גם הציגו רעיונות נחמדים אבל קצת התבלבלו תוך כדי והיו קצת מפוזרים. 

אחריהם אלי הזמין את שי ושון, ואז את מיתר ואביב. כל זוג שניגש לקידמת השולחן רק ערער לי את הביטחון. דניאל שמה לב שאני קצת לחוצה ולחשה לי באוזן "מאמי, הכול יהיה בסדר, אל תדאגי אנחנו ביחד". משהו בקול שלה הרגיע אותי. שמתי את ידי בתוך ידה ובאמת הרגשתי שהכול בסדר, מה כבר יכול לקרות? אדל צודקת, אני באמת חייבת להפסיק לקחת כל דבר ברצינות כזאת.

ואז הגיע תורנו.

הצגנו קודם את שתי הפרזנטציות הראשונות. באחת מהן כולם היו ממש נלהבים, נראה שהם ממש אהבו את הרעיון. 

ואז שלפנו את הארנב מהכובע, את הקלף החזק שלנו. 

הצגנו את המצגת, דיברנו ביחד ולחוד, בזרימה מושלמת, כאילו התכוננו על ההרצאה שבועות. 

כולם הקשיבו בשקט, אף אחד לא הוציא מילה. הצצתי על אלי. יכול להיות שזה היה חיוך קטן מה שבצבץ לו בתחתית הפנים?? 

סיימנו לדבר ואחרי שתי שניות של שקט מוחלט כולם מחאו לנו כפיים. חלקם אפילו קמו לחבק אותנו ואמרו לנו שהרעיון מעולה ושהגשנו אותו בצורה יוצאת דופן. 

הרגשתי שאני בטקס פרסי נובל. מעניין אם נזכה בסופו של דבר את בגביע.

אחרי מספר דקות אלי קרא אותנו לסדר. כולם התיישבו בכיסאות ודניאל ואני התנשמו לרווחה בתיאום מושלם. כולם הציגו את הרעיונות שלהם ואלי הודיע לנו שיהיו תשובות אחרי הפסקת הצהריים.

האמת, שעכשיו, אחרי שכבר סיימנו עם הקטע המלחיץ של הצגת הפרזנטציה, אני כבר לא כל כך לחוצה. למרות שזה תמיד נחמד לקבל פידבק. ובונוס. ופרס.

- 

טוב, אז זה קרה.

אני לא זוכרת בדיוק את המילים של אלי, שמעתי רק שהוא בחר ברעיון שלנו.

כולם מחאו לנו כפיים ובירכו אותנו.

אני לא מאמינה, עוד כמה שבועות אנחנו הולכות לראות את הפרסומת שלנו בטלוויזיה. הכול כולל הכול יהיה לפי התסריט שאנחנו כתבנו, לפי התלבושות שאנחנו בחרנו ובלוקיישן שאנחנו בחרנו.

הרגשתי כמו במשחק מחשב, מהאלה שאת מפיקה לזוג מאוהב את חתונת החלומות שלהם.

אלי קרא לי ולדניאל למשרד שלו. הוא העדיף לספר לנו במה זכינו בפרטיות.

"בנות יקרות" התחיל לדבר, עכשיו הוא כבר נפטר המהפנים הרציניות "קודם כל אני רוצה לברך את שתיכן, היה לכן רעיון ענק ודרך ההצגה שלו הייתה ממש טובה. אם יורשה לי, אני רוצה לזקוף נקודת זכות גם לטובתי שזיהיתי את הפוטנציאל של הקשר ביניכן". צחקנו כולנו.

"אז רוצות לדעת במה זכיתן?" שאל ואפילו לא חיכה לתשובה "זכיתן ביום כיף בטבריה על חשבון המשרד, אתן קובעות לעצמכן את היעדים, אתן רק צריכות להודיע לי עליהם ואני סוגר הכול".

וואו. יום רק של שתינו. שלי ושלה, בלי אף אחד אחד נוסף. האמת, אהבתי את הרעיון, מאוד!

הודנו לו והוא אפילו חיבק אותנו והכול! אמרתי כבר פרס נובל??

  "מה את אומרת על הפרס?" שאלה דניאל כשחזרנו למשרד. 

 "האמת, רעיון מעולה. אני מתה להתאוורר קצת, ככה גם נכיר טוב יותר. אנחנו צוות או לא?" חייכתי. "צוות מנצח" אמרה והחליקה את ידה בידי.

"רגע, מתי הוא אמר שאנחנו יוצאות ליום כיף?" שאלתי.

"חמישי הבא. מגניב שעוד משלמים לנו על היום הזה. מוזר, באתי לעבודה חדשה, בלי טיפת ניסיון, ותראי איפה אני עכשיו" אמרה בהתרגשות "הייתי בטוחה שההתחלה שלי תהיה איומה. האמת שאני חייבת את הכול לך".

"חייבת לי? מה את חייבת לי? בזכותך זכינו!". 

 "את קיבלת אותי כל כך יפה, למרות שביום הראשון הייתי כל כך לא מנומסת" אמרה והמשיכה "את גם משרה בי רוגע, בדרך כלל אני בן אדם הרבה פחות יציב". 

 "גם אני לא הכי יציבה, את יודעת" אמרתי ומשכתי בכתפיי.

"ממה שהספקתי להכיר אותך, את מאוד יציבה" אמרה וטפחה לי על השכם.

"היום. בתור נערה הייתי ממש על הפנים".

"לא מאמינה לך, את מנסה לעבוד עלי?" עכשיו התחילה להתעניין באמת.

"הייתי מטופלת בכדורים פסיכיאטריים. כמעט ולא סיימתי תיכון. כמעט ולא גייסו אותי" אמרתי בשקט, נזכרת בתקופה ההיא "עברתי טראומה מתמשכת כשהייתי בגיל ההתבגרות. זה השפיע עלי בצורה איומה, הייתי צורחת על כולם ומעיפה כל דבר שנקרה בדרכי. לא סיפרתי כלופ לאף אחד ואף אחד לא הבין מה עובר עלי".

ואז סיפרתי לה, הכול.

סיפרתי לה על הדוד הבן זונה שלי שהתעלל בי מינית במשך 3 שנים מאז שהייתי בת 12.

סיפרתי לה על הפחדים הכי גדולים שלי.

סיפרתי לה על האיומים שלו, על המכות שהיה מחטיף לי.

סיפרתי לה הסיפוק שהיה שואב מלתקוע את האיבר המסריח שלו בגוף הקטן של האחיינית שלו.

סיפרתי לה על ההורים שלי, שעד שסוף סוף אזרתי את האומץ לספר להם, הם בכלל לא האמינו לי.

סיפרתי לה על ההדרדרות שלי בלימודים ועל הנסיגה החברתית שלי.

סיפרתי לה על הסיוטים שלי, איך הם תוקפים אותי עד היום.

סיפרתי לה על אדל, על איך היא עזרה לי להפיל אותו בפח. 

 סיפרתי לה על הפעם היחידה שהלכתי לבקר אותו בכלא, על הפעם ההיא שירקתי לו בפרצוף את כל מה שאגרתי כל השנים האלה.

סיפרתי לה על התקופה שהייתי מטופלת בכדורים. 

 סיפרתי לה דברים שלא סיפרתי אפילו לעומר, אפילו לא לאליה.

והיא ישבה שם, הקשיבה לי במבט כואב, מתכווצת מידי פעם בכיסא ומנסה לעצור את הדמעות.

עד שזה קרה. היא פרצה בבכי קורע לב. היא התנצלה שהיא מגיבה ככה אבל שקשה לה לקלוט שעברתי את כל הסבל הזה. היא אמרה בבכי שאם הייתה רואה את המניאק הזה מול העיניים היא הייתה מסוגלת לרצוח אותו.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מנחמת אותה. ניסיתי להרגיע אותה.

"הכול בסדר עכשיו, אני בסדר" אמרתי בלחש "הוא בחר להרוס לי את החיים. אני בחרתי לשקם אותם".

"זה לא הוגן, איך הוא יכל לעשות לך דבר כזה" מלמלה תוך כדי בכי. "אני מצטערת. אני צריכה להירגע, אני יודעת. אבל אני לא מצליחה".

חיבקתי אותה והרגשתי את פעימות ליבה החזקות. היא לקחה את זה ממש קשה. ממש כאב לה.

בכינו ביחד דקות ארוכות, שוכחות שאנחנו בסביבת עבודה, שוכחות מכל מה שקורה סביבנו.

******

זהו, זה הפרק השביעי.

הוא באמת יצא ארוך מהרגיל. 

בפרק הבא יהיה פירוט יותר רחב על העבר של סיוון.

מקווה שאהבתם (: