אהבה, זה כל הסיפור.

התיישבתי על הספה והדלקתי את הפלאפון שהיה מכובה מאז שעליתי למונית חזרה לתל אביב.

146 שיחות שלא נענו, מתוכן 92 מדניאל.

108 הודעות חדשות, 64 מתוכן מדניאל. 

כמה זמן עבר בכלל? מתי בכלל חזרתי לכאן? הזמן הטשטש לי.

רק ידעתי שהשבוע התחיל שהברזתי מהעבודה.

נכנסתי קודם להודעות מאלי. ממנו היו 16 הודעות.

"סיוון, מה אתן לא עונות?", "הכול בסדר?", "סיוון, איפה דניאל?".

ואז סגנון ההודעות השתנה.

"דיברתי עם דניאל, אנחנו דואגים, תדברי איתנו!", "סיוון, אל תעלמי לנו ככה! תגידי לנו לפחות שאת בסדר". 

ואז שוב השתנה.

"סיוון, לא התכוונו לשקר לך. תני לנו לפחות להסביר, הייתה לנו כוונה טובה". 

וההודעה האחרונה ממנו להיום הייתה: "לא הגעת לעבודה, אני מבין שגם לא תגיעי. אם את מתכוונת לא להגיע יותר, לפחות תודיעי לי. מחכה לשיחה ממך".

זרקתי את הפלאפון בכעס על הספה שישבתי עליה ושילבתי את ידיי. הם חושבים שאני מטומטמת??

על ההודעות מדניאל העדפתי לדלג. 

נזכרתי בשיחה שלי עם עומר והחלטתי שמגיע לי לפחות הסבר. 

שלחתי לה הודעה שתגיע בערב ושיש לנו הרבה על מה לדבר. 

היא שאלה אם היא יכולה להתקשר עכשיו.

עניתי לה בשלילה. "פשוט תגיעי" שלחתי לה.

היא השיבה בהודעה "מה שתרצי. אני אוהבת אותך". 

שקרנית.

  לא נעלתי את הדלת. כשהיא דפקה צעקתי לה שפשוט תיכנס.

ישבתי בפינה של הספה והבטתי לכיוונה, אבל לא הסתכלתי עליה.

היא ניסתה ללכוד את מבטי אבל לא הצליחה. היא התקרבה אליי ורצתה לקחת את ידי בידה אך הזזתי את ידי מהר והיא החזירה את ידה לצידי גופה. 

היא התיישבה לידי. נוגעת-לא-נוגעת בכתפי. 

"אין לי הרבה זמן בשבילך" סיננתי בקרירות "תגידי מהר מה שיש לך להגיד ותלכי".

"את לא באמת רוצה שאני אלך" אמרה בביטחון כמעט מעצבן "אני יודעת שאת מרגישה בדיוק את מה שאני מרגישה, אי אפשר לזייף את מה שהיה בינינו בשישי בלילה". 

"ומה את מרגישה?" ירקתי את כל הכעס שלי לכיוונה "את מרגישה שתוכלי לסבן אותי שוב?".

היא נאנחה. "אף פעם לא סיבנתי אותך, תביני, אני אוהבת אותך" התחננה שהאמין לה "אני אהבתי אותך מהרגע הראשון שנכנסתי לחדר הישיבות ואלי הציג אותי בפניכם, מהרגע ששפכת עלי את הזירו הזה, מהרגע שראיתי את הפרצוף המבולבל על הפנים שלך כשראית אותי יושבת בכיסא שלך".

"נניח שזה נכון" אמרתי בציניות, דורשת הסבר "למה לא סיפרת לי את האמת?". 

"אפשר להתחיל מההתחלה?" שאלה. משכתי בכתפיי.

"אוקיי, אז אחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי בעיקר בעבודות מזדמנות, לא באמת החזקתי מעמד בשום מקום עבודה. הייתי מתוסכלת. ואז אלי, דוד שלי, הציע לי לעבוד אצלו" אמרה והסתכלה על פניי, מנסה לסחוט ממני תגובה. כשראתה שהמבט שלי אטום נאנחה והמשיכה. "בהתחלה סירבתי, לא רציתי להיות האחיינית של.. שכולם ירימו גבה ויחשבו שכל דבר שאשיג יהיה בזכותו ולא בזכות עצמי. 

אני הגענו להסכמה, אף אחד לא הולך לדעת על הקירבה בינינו. 

אבל אז הכרתי אותך, היה לי איתך קליק מדהים והייתי מתה לספר לך, אבל פחדתי. פחדתי שלא תביני את הסיבה שלי, פחדתי שתספרי לכולם, פחדתי לאבד אותך עוד לפני שהשגתי אותך. 

אני יודעת שיכול להיות שכבר איבדתי אותך, אבל תני לי להמשיך להסביר" אמרה במהירות כשקלטה שאני אומרת לקטוע אותה.

"אני עמדתי שם, ביום הראשון, והעברתי מבט חטוף בכולם. המבט שלי נעצר על מישהי אחת. הוא סירב להתנתק ממנה. ממך. שמתי לב שגם את מסתכלת עלי, יותר מכולם. שמתי לב שגם לך קשה לנתק את המבט ממני. התאהבתי בך, במבט שלך, מהרגע הראשון.

ואז חיפשתי אותך בהספקה, אבל לא ראיתי אותך בשום מקום.

ואז פגשתי אותך, כשיצאת מהמעלית, נעמדתי באמצע המשרד. למעשה, הקולה נשפכה עלי באשמתי. את לא ראית אותי ואני נעמדתי לך באמצע הדרך.

לא כעסתי. את פירשת את זה ככעס. פשוט לא יכולתי לדבר איתך באותו הרגע. את היית כל כך מקסימה, ראיתי את המבט המבוהל והמתנצל שלך ורציתי לחבק אותך, לומר לך שזה בסך הכול ג'קט, לומר לך שהכול בסדר. אבל חשבתי שזה יהיה מוזר. אז פשוט ברחתי משם, לפני שאביך את עצמי".

היא נעצרה לרגע, בדקה שוב את הבעת פניי. כשראתה שהמבט שלי עדיין קר נאנחה שוב והמשיכה. "ואז אלי שאל אותי עם מי אני רוצה לעבוד" בהתה בחלל וחייכה "לא הייתי צריכה לחשוב יותר מידי. למרות שידעתי שאני משחקת באש שלפתי את השם שלך בלי לחשוב פעמיים. הוא ישר זיהה את החיוך שלי. הוא שאל אם נדלקתי עליך. אלי היחיד שידע על המשיכה שלי לנשים.

לא הייתי צריכה לענות, הוא כבר ידע את התשובה. מאז הוא פשוט ניג'ס לי, בכל דבר שקשור אליך. הציע עזרה שוב ושוב. בגלל זה הוא חיכה איתי באותו היום במשרד עד שתבואי. בגלל זה הוא אפילו לא כעס שאיחרת". הנהנתי בראשי כאשר הדברים התחילו להתבהר לי. 

"ואז התחלנו לדבר" המשיכה, מרוצה שהצליחה לחלץ ממני תגובה "עוד לפני שדיברנו ידעתי שנפלתי חזק, אבל אחרי שהבנתי שאת לא רק פרצוף יפה בכלל נישבתי בקסמייך".

היא הפסיקה לדבר והרימה את ראשי בקצה אצבעה. הפעם היא הצליחה ללכוד את מבטי. המבט שלה היה חם, היה בו המון כאב ועוד רגש בלתי מוסבר. 

"ואז באותו היום במסיבה" המשיכה "הרגשתי את המתח שיש בינינו. חיכיתי שתצרי איתי איזושהי אינטרקציה כדי לפנות אליך, הספיק לי המבט ששלחת לעברי. 

ואז הגעתי אליך. ודיברנו על עומר. הבנתי שאין לי סיכוי ושהכול בראש שלי, אבל רציתי לתת לעצמי מעט תקווה. אז ניסיתי לשכנע אותך שנרקוד. אנשים תמיד נפתחים כשהם רוקדים, וכשבאמת נפתחת אלי הייתי כל כך מאושרת. 

ואז הלכנו אליך הביתה. ושוב הרגשתי את האושר הזה. אבל פחדתי להתקרב אליך יותר מידי, פחדתי לעשות משהו שאתחרט עליו או שילחיץ אותך. 

ואז עומר הגיע בבוקר. ראיתי שהוא באמת בחור זהב ותחושת הייאוש חזרה אלי. 

הייתי אצל אלי באותו שישי, לא הלכתי למועדון עם חברים. דיברנו והוא ראה שאני שבורה.

ביום ראשון בבוקר הגעתי באיחור, הוא תפס אותי עוד לפני שנכנסתי למשרד ואמר שיש לו משהו להציע לי. הוא סיפר לי על הפרסומת שהזמינו מאיתנו. למען האמת, הפרזנטציה שלנו הייתה הרעיון של אלי. הוא תיכנן הכול, הוא עשה את זה בשבילי. בגלל זה לא שיתפתי אותך בכל התהליך, את מבינה? בהתחלה לא הסכמתי, אמרתי שזה לא פייר שכולם יעבדו כל כך קשה, הרי התחרות מכורה מראש. וגם הפרס. הוא חשב על הפרס, הוא אמר שאם יש בינינו משהו אין מצב שלא יקרה כלום כשנהיה לבד כמה ימים, רק את ואני. אז הוא הציע את הרעיון של יום הכיף ואמר לי שאציע לך ברגע האחרון להאריך את הטיול. הוא היה בטוח שתסכימי, אני קצת היססתי..".

"אז לא באמת הייתי ההשראה שלך?" הפסקתי אותה "שוב מרחת אותי?".

"את המוזה שלי מהרגע הראשון שנפגשנו. את ההשראה שלי בלי שום קשר למצגת מטומטמת" כיווצה את הגבות שלה והתחננה שהאמין לה "הנה, תראי, עובדה שכל התחרות הזאת באמת קירבה בינינו. את חושבת שמה שקרה בליל שישי היה קורה גם כאן?". 

"כנראה שאת לא מבינה משהו" השבתי, הפעם בטון רך יותר "את כנראה לא מבינה את רמת ההשפעה שיש לך עלי. את רק היית צריכה להגיד לי שאת אוהבת אותי. רק משפט אחד והייתי שלך. 

מספיק שהיית שרה לי את השיר והיית קונה אותי. כל הזמן הזה אני רציתי להיות רק איתך, גם אם ניסיתי להתכחש לכך. תמיד ידעתי שיש משהו מעבר בקשר שלנו, אבל גם אני הייתי מבולבלת. גם אני חשבתי שהכול בראש שלי. ולמרות ששלחנו אחת לשנייה את כל הסימנים האפשריים עדיין המשכנו לשחק משחקים". 

"אבל מה רצית שאעשה?" שאלה אותי בכנות "יש לך חבר. איך הייתי אמורה לנחש שגם את נמשכת אלי?".

"נפרדתי מעומר" נזכרתי שהיא בכלל לא יודעת "סיפרתי לו עלינו".

חיוך גדול נפרש על פניה, החיוך האמיתי הראשון שראיתי עליו היום. "באמת?" שאלה. 

"באמת" עניתי לה, מחייכת גם אני חיוך קטן. 

"אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך. את מסכימה לי?". הנהנתי בראשי.

"אוקיי, אז אני יודעת שהדרך שלי הייתה לא נכונה, אבל באמת שעשיתי מה שעשיתי אך ורק מתוך אהבה אליך. אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר אחר. את הצלחת לשבור את החומות שבניתי לעצמי ואפילו לא היית צריכה לעשות יותר מידי, רק להיות נוכחת. את הצלחת לעשות מה שאף אחד לא הצליח לעשות לפנייך". שתקנו לרגע ואז היא המשיכה. "אני רוצה שנאהב עד שהלב שלנו לא יעמוד ברמת המתיקות הזאת. אני רוצה להיות בת הזוג שלך, החברה הכי טובה שלך, האישה שלך. אני רוצה להיות הבית שלך, אני רוצה שאת תהיי הבית שלי. בעצם, את כבר הבית שלי" היא הסתכלה ישר לתוך עיניי, ליבי החל לפעום בחוזקה "מה איתך? יכול להיות שגם רוצה את אותו הדבר?". 

"יס, איי דו" אמרתי בצחקוק קל שהפך במהרה לצחוק גדול. הצמדנו את ראשנו אחת לשנייה, ידיי משולבות בידה ולחשתי לה "דני שלי, מה שהרגשתי ביום שישי, לא נראה לי שאוכל להרגיש ככה עם אף אחד אחר, או אף אחת אחרת, אז אנא ממך, נשקי אותי כבר!" דרשתי בחיוך.

עוד לא הספקתי להשלים את המשפט וכבר הלשונות שלנו התחברו זו לזו, בצורה הכי טבעית בעולם. התנשקנו בלהט, עצרנו שנייה כדי לנשום והיא נשכה את שפתיי.

"את ואני זה מעכשיו ולתמיד, שמעת אותי?" לחשה באוזניי. 

 "לנצח" לחשתי בחזרה, עצמתי את עיניי וחיפשתי את שפתייה.

************

3> 3> 3> 3>

נשאר עוד פרק אחד קצרצר וזהו.