*קרן*
שכבתי במיטה, ליד אדי שכנראה כבר בחלום השביעי, ולא הצלחתי להירדם.
הדמעות כבר התיישבו. בעצם, כל חלק בגוף שלי כבר הרגיש יבש, חוץ מהלב שדימם.
אני לא יודעת למה הגבתי ככה. אני בעצמי לא רציתי להגדיר את הקשר בינינו.
אני אגואיסטית. אני מצפה ממנה להיות רק שלי בזמן שאני לא רק שלה.
אני לא יכולה לדרוש ממנה דבר כזה..
אבל אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי שמישהו אחר ייגע בה, שהיא תתרגש ממגע של מישהו אחר.
ככה היא מרגישה, חשבתי. ככה היא מרגישה כשהיא יודעת שאני הולכת כל יום לישון עם מישהו שהוא לא היא. ככה הלב שלה מרגיש. ככה הגוף שלה מרגיש.
זה הכאב שאני גורמת לה כל יום מחדש.
זרקתי מבט לכיוונו של אדי. הרגשתי שהבן אדם ששוכב לידי כל כך זר לי, הרגשתי שאני כל כך זרה לו.
הוא לא יודע על הסיבה שמחזיקה אותי בחיים בשנה האחרונה.
הוא לא מודע לעובדה שקיימת מישהי שאספה את השברים שהוא ניפץ, בדיוק ברגע שאני החלטתי לוותר על עצמי, לוותר לעצמי.
מאיה. מאיה שלי. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה.
אני מדמיינת את עצמי בלעדיה ורואה חור גדול, והפעם אני יודעת שאת החור הזה אני לא אוכל לסתום.
כשאני חושבת על זה. בשביל מי אני בדיוק מסכנת את הקשר שלי עם מאיה?
בשביל אדי? בשביל אמא שלי? למען התקווה שלה לנכד?
די, נמאס לי. אני לא רוצה לחשוב יותר על אף אחד.
רק על עצמי, ועליה.
אני לא מוכנה לוותר עליה. היא כל מה שיש לי.
ואני לא יכולה להמשיך רק לדרוש ממנה, אני צריכה גם להעניק לה.
זהו, החלטתי. אני הולכת לתת לה את מה שהיא רוצה.
אני הולכת לתת לעצמי את מה שאני באמת רוצה.
לקחתי את הפלאפון והתחלתי לכתוב:
'תפני לעצמך את אחר הצהריים מחר. הגעתי לתובנה שאני חושבת שמאוד תרצי לשמוע'.
שלחתי את ההודעה וניסיתי לעצום את העיניים.
אולי עכשיו אצליח להירדם, חשבתי.
"את לבד?" שאלתי.
"כן, סילקתי אותו ברגע שהתעורר" אמרה בקול מהוסס דרך הפלאפון "בואי".
יצאתי מהדירה שלי. הדלת שלה כבר הייתה פתוחה, אז נכנסתי בלי להודיע.
היא נשענה על הקיר במסדרון והסתכלה עלי.
משהו במבט שלה גרם לי לחייך. היא הייתה נראית כל כך מפוחדת.
בדרך כלל העמידה שלה משדרת ביטחון ונינוחות, הפעם זה היה נראה כאילו אני מסתכלת על עצמי, כאילו אני רואה השתקפות של עצמי.
"תני לי להסביר לך" התחילה להגיד.
חציתי את המרחק בינינו בשני צעדים גדולים והשלכתי את עצמי עליה, כמו שאני עושה תמיד.
"חבקי אותי חזק" ביקשתי "בבקשה. תני לי להרגיש אותך".
היא הידקה את זרועותיה סביבי.
"ברור" לחשה.
היא נישקה את ראשי והשאירה את שפתיה על השיער שלי, נושמת אותו מידי פעם.
הרמתי אליה את הראש והבטתי בה.
עכשיו המבט המפוחד התחלף במבט מבולבל. צחקקתי.
"אני לא מבינה" מלמלה כשראתה את המבט המשועשע שלי "את לא כועסת? אני כבר הכנתי נאום, עם התנצלות והכול".
"לא" השבתי בפשטות. "אני לא אשקר לך, בכיתי חצי לילה".
היא התכווצה. "באמת?" שאלה.
"אבל אני לא כועסת" המשכתי "כאב לי, מאוד. אבל אני שמחה שזה קרה".
"באמת?" שאלה שוב, הפעם הרימה מעט את קולה. הצלחתי לבלבל אותה יותר.
"אם זה לא היה קורה" אמרתי בשקט והנחתי את הראש שלי שוב על הכתף שלה "לא הייתי מגיעה למסקנות שהגעתי אליהן".
"מסקנות שאני מאוד אשמח לשמוע" אמרה בסקרנות "אגב".
"סבלנות" לחשתי "לא כאן. יש לי הפתעה קטנה בשבילך. אני הולכת להביא משהו מהבית. תתארגני, אני מחכה לך בחוץ".
לא נתתי לה הזדמנות להגיב. יצאתי מהדירה שלה והשארתי אותה עומדת באמצע הסלון, מבולבלת מתמיד.
אחרי שבע דקות היא יצאה לחדר המדרגות.
גיכחתי כשהבחנתי במראה המוקפד שלה. איך היא הספיקה להתארגן כל כך מהר ועוד להיראות כל כך מושלמת?
היא התקרבה אלי לאט והסתכלה על הסל שבידי.
"פיקניק" עניתי לשאלה שחלפה במחשבותיה "רק את ואני. רצית שנבלה מחוץ לבית, לא?".
היא חייכה את החיוך הרחב שלה -החיוך שהיא מחייכת כשהיא ממש מרוצה- וחיבקה אותי חיבוק ארוך וחם.
ירדנו לחנייה. התנעתי את הרכב ויצאנו לדרך.
בתחילת הנסיעה בקושי דיברנו. היא הייתה נראית ממש מעורערת.
מעטות הפעמים שראיתי אותה ככה. היא תמיד כל כך קופצנית ושמחה כשאנחנו ביחד.
אז שמתי את הדיסק שהיא אוהבת, של רד הוט צ'ילי פפרז. הדיסק הזה תמיד מצליח לרומם את מצב הרוח שלה.
כמו שחשבתי. בשיר השני היא כבר שרה בחיוך את כל המילים.
המשכנו לנסוע כששתינו מזמזמות את השירים המוכרים והאהובים.
"נו?" אמרה בחוסר סבלנות אחרי שסירבתי מספר פעמים להגיד לה לאן אנחנו נוסעים "מתי נגיע?".
"סבלנות" הדגשתי כל אות וגיכחתי.
היא שילבה את ידיה כאות מחאה, הנמיכה מעט את השירים והסתכלה דרך החלון.
צחקקתי. עכשיו היא באמת נראתה כמו ילדה.
"הגענו" הכרזתי וחניתי את הרכב.
"וואו" פלטה כשבהתה בחורשת השדה המבודדת.
אדי הביא אותי לכאן בתחילת הנישואים שלנו. גם אני כמו מאיה נדהמתי למראה הנוף המהמם.
ידעתי שכאן אף אחד לא יפריע לנו, בקושי מגיעים לכאן אנשים. מעטים יודעים על קיומה של חלקת האדמה הזאת.
"וואו" אמרה שוב בקול רם יותר ויצאה מהמכונית "מדהים כאן!".
יצאתי אליה ושילבתי את ידי בידה.
"זה בדיוק מה שאנחנו צריכות" לחשתי "מקום שקט ומבודד, מקום רק לשתינו".
"כדי שתוכלי לספר לי על התובנות שלך?" שאלה, הטון חסר הסבלנות חזר אליה לפתע.
"אחר כך" השבתי בתוקף והוצאתי את סל הפיקניק "קודם, אוכל!".
היא נאנחה אבל עזרה לי לפרוש שמיכה על הרצפה. סידרנו עליה ביחד את תכולת הסל.
הוצאתי בקבוק יין אדום יבש ושתי כוסות והזמנתי אותה לשבת לידי.
היא התיישבה ברגליים משולבות.
"חשבתי שאני הולכת לקבל בראש" מלמלה "במקום זה, את מפנקת אותי ככה? אני לא מבינה..".
צחקתי. מסכנה. היא כל כך מתוחה!
מזגתי לשתינו כוס יין וביקשתי ממנה להירגע.
אחרי כמה דקות היא באמת נרגעה.
בילינו את אחר הצהריים בנעימים. אכלנו ושתינו ואחרי שהאוכל התעכל אכלנו שוב.
צחקנו המון ונגענו הרבה אחת בשנייה.
אחר הצהריים הזה הבהיר לי בצורה ברורה יותר שההחלטה שקיבלתי היא ההחלטה הנכונה.
"מאמי?" שאלה ונשמה נשימה עמוקה.
"את בטח רוצה לדעת לכבוד מה ארגנתי לנו את הפיקניק הזה" אמרתי, נהנית מהעובדה שהצלחתי לסקרן אותה כל כך.
"רק רוצה?" גיכחה "עוד רגע אני מקבלת התקף לב".
צחקתי. רק עוד קצת, חשבתי.
"קודם כל, לפני שאני אספר לך על ההחלטה שלי" מתחתי אותה עוד טיפה "אני רוצה לשתף אותך בשיחה שהייתה לי עם אמא שלי לפני כמה ימים". מוזר, זה היה נראה שהשיחה הזאת קרתה כל כך מזמן.. למעשה, עברו רק ימים בודדים.
"אוקיי" כיווצה את גבותיה "על מה דיברתן?".
"היא בלחץ" אמרתי וגילגלתי עיניים, מנסה להשוות לקולי נימה של זלזול, כאילו הנושא לא חשוב "היא נחושה בדעתה שאני אחזור לטיפולים. היא רוצה נכד".
היא השתתקה והורידה את ראשה כלפי מטה. על פניה היה מבט שהיה לי קשה לפענח.
הסתכלתי עליה והנחתי יד על מותניה, מנסה לגרום לה להביט בי בחזרה.
"זה לא יקרה" ניסיתי להרגיע אותה והחזקתי את ידה.
היא נשכבה על הגב ובהתה בשמיים, ידה עדיין בתוך ידי.
"ומה את רוצה?" שאלה בשקט "את לא רוצה להביא ילד לעולם?".
נשכבתי לידה על הצד. היא הסתובבה אלי והניחה יד על המותן שלי, קוברת את ראשה בשיערי.
"בטח שאני רוצה, אבל לא ממנו" שלפתי "אני לא רוצה שיהיה עוד שום דבר שיקשור אותי אליו".
"את באמת מעדיפה לקחת את הסיכון הזה שלא יהיה לך ילד לעולם?" שאלה בכנות "העיקר לא להיכנס להיריון ממנו?".
"אמא שלי אומרת שאני לא נעשית צעירה יותר" השבתי בכנות גם אני "היא צודקת. אבל איתך אני מרגישה כל כך צעירה, כאילו כל החיים שלי עוד לפני".
היא נישקה את צווארי ונשכה אותו קלות.
"אני אוהבת שאת מרגישה צעירה" השיבה בפשטות.
"וכאן מגיעה ההחלטה שלי" לחשתי "אני רוצה לחיות איתך, להרגיש צעירה כל הזמן".
היא הרימה את ראשה במהירות, מופתעת מהשינוי בכיוון השיחה.
"אני מתכוונת למה שאני אומרת" המשכתי "החלטתי שאני מתגרשת. ואם תקבלי אותי, אני רוצה שנעבור לגור ביחד".
היא פלטה צרחה קטנה ונעמדה על רגליה במהירות.
"מה?" צווחה.
קמתי גם אני ונעמדתי מולה.
"אתמול, אחרי שלא יכולתי לבכות יותר, חשבתי על כל הסיטואציה שנוצרה" הסברתי לה "הבנתי שאני חצופה. הבנתי שאין לי שום זכות לדרוש ממך לא להיות עם מישהו אחר בזמן שאני בעצמי אישה נשואה".
"יפה שלי" הפסיקה אותי "אף פעם לא דרשת ממני דבר כזה. מאז שהכרתי אותך אני בעצמי לא יכולתי לחשוב על להיות עם אף אחד אחר. לגבי אתמול.. תני לי לנסות להסביר..".
שמתי יד על הפה שלה והפסקתי אותה.
"מה שקרה אתמול קרה" לא נתתי לה הזדמנות להתנצל "את לא צריכה להסביר לי כלום. זה פשוט כאב לי. ממש. בזכות הכאב הזה הבנתי שאני גורמת לך להרגיש ככה כל יום".
"אני אהיה בסדר, באמת" מלמלה ובהתה ברצפה.
"לא, את לא" אמרתי והתקרבתי אליה "את סובלת. גם אני סובלת. תני לי סיבה אחת ששתינו נמשיך לסבול כך? אני לא אוהבת אותו, אפלו לא קצת. איזו סיבה יש לי להישאר איתו? איזו סיבה יש לי להמשיך לגרום לנו לכאב כזה?".
"כן, אבל.." אמרה בהיסוס "את לא מפחדת מהתגובה שלו? אני מפחדת ממה שהוא עלול לעשות לך".
צחקתי. בדרך כלל אני זאת שמלאה בפחדים. הראש שלי ממציא תסריטים של סרט אימה מכל דבר קטן.
"מה הוא כבר יכול לעשות?" שאלתי בביטחון "אני לא מפחדת יותר מכלום. כל עוד נהיה ביחד, אני יכולה להתמודד עם הכול. הוא בסך הכול איש קטן ועלוב".
"מי זאת האישה הזאת ומה עשית עם קרן שלי?" אמרה בפליאה.
"רגע, אבל לא ענית לי" התעלמתי מהעקיצה בחיוך "את מוכנה לקבל אותי?".
"ברור!" צווחה וחיבקה אותי חזק "תמיד!".
היא הרימה אותי וניסתה להסתובב ביחד איתי, אבל לרגע איבדה את שיווי המשקל ושנינו מעדנו על האדמה.
צחקנו בקול גדול.
נשכבתי מעליה כשמרפק שמאל שלי על האדמה ויד ימין מלטפת את שיערה הרך.
"מלאך שלי" לחשתי.
היא עצמה את עיניה וחיפשה את שפתיי.
רכנתי לעברה אבל לא השלמתי את הפער בינינו.
"את בטוחה?" שאלתי אותה "זה לא הולך להיות פשוט. לא אכפת לך מה החברים והמשפחה שלך יגידו?".
"אם הם אוהבים אותי הם יקבלו את זה כמו שצריך" השיבה בלי להסס "הם יצטרכו לקבל אותך כדי להמשיך להיות חלק מהחיים שלי".
התשובה הפשוטה שלה גרמה לי לחייך חיוך רחב. נישקתי אותה נשיקה ארוכה ולוהטת.
"אני כל כך אוהבת אותך" לחשה "יותר מאת עצמי. הרבה יותר".
הקול שלה גרם לחמימות שצמחה ממרכז בטני.
עכשיו, יותר מתמיד, אני בטוחה במה שאני הולכת לעשות.
אני הולכת סוף סוף להתגרש מהגבר שגרם לי לכל כך הרבה סבל.
אני הולכת לעשות את זה למען הבחורה שגרמה לי לכל כך הרבה אושר. ולמען עצמי.
ושיזדיין העולם.
**********************
זהו,
זה הפרק החמישי.
מה אתם אומרים על ההתפתחות של הסיפור?