אהבה, זה כל הסיפור.

את הפרק הזה החלטתי לחלק לשני חלקים.

החלק הראשון יסופר תחת נקודת מבטה של קרן.

החלק השני יסופר דרך נקודת מבטה של מאיה.

בחלק השני ישנו תוכן מיני. ראו הוזהרתם (; 

*קרן* 

יום ההולדת של מאיה הגיע. 

ביקשתי מנדב, הבוס שלי, להשתחרר מהעבודה שעה לפני הזמן.

באותו היום שהסתובבתי עם אמא שלי בקניון, נכנסנו לחנות תכשיטים. היא רצתה לקנות לאבא גורמט ליד.

בסוף היא לא קנתה לו. אבל אני ראיתי צמיד-רגל שלכד את תשומת ליבי.

אז חזרתי היום כדאי לקנות אותו בשביל מאיה, ליום ההולדת שלה. 

זה בדיוק הצמיד בשבילה, ידעתי מהרגע הראשון שראיתי אותו. הוא נועד לה, כאילו מי שצרף אותו חשב עליה.

על הדרך קניתי לאדי 3 חולצות ב-100 שקל לכבוד יום הנישואים השמיני שלנו, כדי לצאת לידי חובה.

כשהגעתי הביתה כתבתי למאיה ברכה קצרה אך מלאת כוונה בכתב ידי המשורטט. 

הכנסתי את הפתק לתוך הקופסא הקטנה עם הצמיד. את הקופסא טמנתי עמוק בתוך התיק, לכל מקרה שלא יבוא. 

כל כך רציתי ללכת למאיה ברגע זה, להביא לה את המתנה ולברך אותה באופן אישי, אבל ידעתי שאדי אמור לחזור בקרוב, אז החלטתי להיכנס להתקלח להתחיל להתארגן מוקדם יותר.

אולי אם נצא מוקדם גם נחזור מוקדם, ואין דבר שאני רוצה יותר מאשר לסיים כבר עם ההצגה הזאת.

יש לי תוכניות - אדי לא יודע לשתות. אם הוא שותה אפילו רק קצת אלכוהול הוא משתכר.

בהתחלה הוא מתחיל לדבר שטויות ואחרי חצי שעה נשפך ולא פותח עין כל הלילה.

אז אני מתכננת לשכנע אותו לשתות איתי יין, לכבוד יום הנישואים שלנו, כמובן, ואחרי שנגיע הביתה והוא יירדם ללכת למאיה, לפנק אותה קצת לפחות.

אני מרגישה ממש מגעיל שאני לא יכולה לחגוג איתה את יום ההולדת שלה, מגיע לה לפחות את זה.

  כל יום נישואים, כל יום הולדת, כל ניסיון לפיוס אחרי ריב - הוא לוקח אותי לאותה המסעדה.

הוא אפילו לא מנסה להפתיע אותי, לא משקיע טיפה של מחשבה.

ישבנו אחד מול השנייה -כל אחד עם המנה הקבועה שלו- ושתקנו. 

כבר הרבה זמן שאין לנו נושאי שיחה משותפים. 

כבר הרבה זמן שאנחנו לא מסוגלים לנהל שיחה נורמלית, בלי צעקות או בלי ויכוחים.

אמרתי לו שאני הולכת לשירותים וניצלתי את ההזדמנות בשביל להרים טלפון למאיה.

איחלתי לה מזל טוב ושלחתי לה המון נשיקות. סיפרתי לה על התוכנית שלי, אבל ביקשתי ממנה שלא תצפה לכלום. אני לא רוצה לאכזב אותה, שוב.

חזרתי לשולחן והצעתי לו שנזמין בקבוק יין.

הוא הזכיר לי שהוא על אנטיביוטיקה. שיט, חשבתי. אין סיכוי שאוכל להשקות אותו עכשיו.

כל התוכנית שלי ירדה לטימיון.

שלחתי למאיה הודעה והודעתי לה שהרעיון שלי לא יעבוד. הבטחתי לה שניפגש מחר.

אחרי שסיימנו לאכול הבאנו אחד לשנייה את המתנות שקנינו.

איזה קטע, גם הוא קנה לי חולצות. הפרט הזה לא באמת הפתיע אותי, יש לי בארון מלא חולצות עם טיקטים שהוא קנה לי ליום ההולדת או ליום הנישואים.

חייכנו חיוכים מאולצים וכל אחד הודה לשני על המתנה ה..נפלאה.

כשעלינו לאוטו התחילה להתגבש אצלי תוכנית נוספת - אני הולכת להיות מאוד מאוד חמה ואוהבת כלפי אדי, אולי ככה הוא ישתכנע לשתות.

  "אתה כבר הולך לישון?" שאלתי את אדי כשראיתי אותו מחליף בגדים לפיז'מה. 

"יש לך רעיון יותר טוב?" שאל בגסות. 

"האמת?" אמרתי ולקחתי את ידו בידי "במסעדה הרגשתי שאנחנו נורא מרוחקים. חשבתי שאולי עכשיו, כשאנחנו בבית, נוכל לנהל שיחה יותר.. אינטימית". 

"אינטימית?" שאל בפליאה. הוא היה נראה כל כך מבולבל! אני לא מאשימה אותו, איבדנו את האינטימיות שלנו כבר מזמן.

"כן, אינטימית" השבתי בלחישה "מה קרה? אסור לי לנסות להתקרב לבעלי? אפילו לא ביום כמו היום?".

"מותר לך" השיב ומשף בכתפיו, עדיין מבולבל "לא חשבתי שאת בכלל מעוניינת להתקרב אלי".

"אני פשוט רוצה שננסה לפתור את הבעיות בינינו" המשכתי עם ההצגה "אתה יודע? דווקא היום, כשישבנו במסעדה ולא דיברנו, חשבתי לעצמי שאולי אנחנו מפספסים אחד את השני".

הוא שוב משך בכתפיו וכיווץ את גבותיו. הוא לא הבין מה נפל עלי.

הובלתי אותו לספה והלכתי להביא מהמזווה את הנשק הסודי שלי.

"שכחת שאני לא יכול לשתות?" אמר כשראה את בקבוק היין והכוסות שבידי.

"אל תדאג" השבתי וניסיתי לחייך אליו חיוך אמין "היום רק אני שותה".

 הוא גיכך ומזג לי מהיין. אני בדרך הנכונה, חשבתי.

פילרטטתי איתו המון. נראה לי שלא התנהגתי אליו ככה אפילו בליל הכלולות שלנו.

נגעתי בו הרבה. בכל נגיעה התקרבתי אליו יותר.

 ואז הוא הניח עלי את הידיים המסריחות שלו והתחיל לנשק אותי.

אני כל הזמן נרתעת מהמגע שלו, אבל היום החלטתי שהמטרה מקדשת את האמצעים.

אם אני צריכה לנשק אותו - אני אנשק אותו.

 "אולי בכל זאת אני אשתה כוס אחת" אמר כשלגמתי מהכוס והסתכלתי עליו תוך כדי בחושניות "כוס אחת לא תזיק".

הוא שתה את כוס היין שלו והמשיך לגעת אותי, הפעם מצחקק בין נגיעה לנגיעה.

מכאן כבר לא הייתי צריכה לעשות כלום. הסטלה כבר עלתה לו לראש.

הוא שתה עוד כוס ועוד כוס והתחיל לבכות לי על כמה שנמאס לו מהחיים שלו.

אחר כך הוא התחנן שאסלח לו על כל הפעמים שגרם לי לבכות, הבטיח שלא יפגע בי שוב לעולם.

כשסיים להתבכיין הוא התחיל לספר לי בדיחות קרש שלא היו מצחיקות אף אחד - אף אחד מלבד עצמו.

ידעתי שהוא רק צריך להניח עכשיו את הראש על הכרית בשביל להירדם, אז נתתי את המכה האחרונה. 

"שנעבור לחדר?" הצעתי והסתכלתי עליו דרך הריסים שלי.

גברים הם כל כך צפויים, חשבתי. קצת פלרטוטים והם בכיס שלך.

הוא חייך חיוך דבילי ונעמד. או לפחות ניסה לעמוד. הוא הסתחרר וכמעט צנח בחזרה על הספה.

ייצבתי אותי ונתתי לו להישען עלי. הובלתי אותו לחדר כשהוא מניח עלי כמעט את כל משקל גופו.

כשהגענו לחדר השלכתי אותו על המיטה. צדקתי. תוך 3 שניות הוא כבר היה רדום.

הלילה הוא כבר לא יתעורר.

החלטתי להיכנס שוב למקלחת. אולי ככה אשטוף מעלי את האנרגיות הרעות ואתמלא באנרגיות חדשות.

אחר כך התארגנתי במהירות, ציפיתי בקוצר רוח לפגוש כבר את מאיה שלי.

חייכתי לעצמי. איך הקטנטונת הזאת הצליחה לכבוש אותי בצורה כזאת??

 זאת באמת שאלה שאין עליה תשובה.

החלטתי לא להודיע לה שאני מגיעה. רציתי להפתיע אותה. קיוויתי שהיא בבית ושכל המאמץ לא היה לחינם.

הוצאתי את הקופסא הקטנה ממעמקיי התיק ויצאתי מהבית. 

לא טרחתי אפילו לצאת בשקט, ידעתי שהוא לא יתעורר עכשיו גם אם הצבא האמריקאי יפלוש לנו לבית.

ליבי דפק בחוזקה כשדפקתי על הדלת של השכנה שלי, על הדלת של השכנה המועדפת עלי. 

*מאיה*

הסתבכתי קצת עם המפתחות ולקח לי זמן עד שהצלחתי לפתוח את הדלת.

נכנסתי לדירה ברגליים כושלות ואחריי נכנס יניב -בלי לחכות להזמנה- וסגר אחריו את הדלת.

התיישבתי על הספה ונתתי לראשי ליפול אחורה, על המשענת.

הוא התיישב לידי ושם את ידו על הברך שלי. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו במבט שואל.

"התגעגעתי אליך, את יודעת?" אמר וליטף את ברכי.

"אני בטוחה שאני מסתדר טוב גם בלעדיי" השבתי בקרירות.

"את מסיקה מסקנה לא נכונה" התעקש ושם את ידו השנייה על הכתף שלי, מנסה לסובב אותי אליו.

"יניב" נאנחתי "שנינו יודעים שזאת תהיה טעות".

"אולי את יודעת" אמר ורכן לעברי "אני ממש לא חושב שזאת טעות".

שתפתיו היו קרובות לשפתיי ונשאר לו רק עוד סנטימטר אחד בשביל להשלים את המרחק בינינו.

זזתי קצת לאחור אבל הוא השלים את הפער במהירות ונישק אותי נשיקה ארוכה ולוהטת.

בהתחלה ניסיתי להעיף אותו ממני, אבל שוב, לא היו בי מספיק כוחות.

אחרי כמה נסיונות כושלים פשוט זרמתי איתו.

אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי, אבל נישקתי אותו בחזרה.

הוא הרים אותי בתנוחה מעורסלת והוביל אותנו לחדר.

הוא הניח אותי על המיטה -המיטה שלה ושלי- והוריד לעצמו את החולצה שלו.

הוא רכן מעליי והעביר את ידו לאורך כל גופי, בעודו מנשק כל חלק ממנו.

הוא הוריד מגופי את הגופייה הצמודה שלבשתי ופתח את החזייה שלי בקליק אחד.

שכחתי כבר כמה שהוא מיומן. הוא הפשיט את שנינו במהירות ככה שנשארנו בלי בגדים בכלל.

הוא ליטף את המותניים שלי, את הבטן התחתונה ואת הפטמות שלי הלוך ושוב.

בידו השנייה העביר יד על היריכיים הפנימיות שלי ואז החל לנשוך את הפטמות שלי.

האמת שהייתי כבר דיי חרמנית. הוא יודע בדיוק מה אני אוהבת, ואיך אני אוהבת את זה.

הוא שם לב שאני מתחילה לאבד את הסבלנות שלי והוציא מכיס המכנסיים שלו קונדום. בא מצויד הבחור. 

הוא פתח אותו והלביש אותו על איברו הזקור. 

הוא החל להיכנס לתוכי בעדינות. הוא נכנס ויצא וקירב את אגני אליו שוב ושוב.

אחר כך הוא הפך אותי ונכנס אלי מאחור. הוא יודע שאני שונאת שהוא עושה את זה, ככה בלי התראה.

הוא יצא והרים אותי מעט מהמותניים ככה שישבתי עכשיו על ארבע.

הוא עמד מאחוריי על ברכיו וכייון את איברו לעבר הישבן שלי.

הוא נכנס ויצא, כל פעם נכנס עמוק יותר. עד שלבסוף פמפם במהירות ובכוח ושפך את כל תכולתו כשהוא עדיין בפנים, לתוך הקונדום.

הרגשתי את הנוזל החם שלו דרך הקונדום, הוא העביר בי חלחלה.

נשארנו ככה עוד כמה שניות ואז הוא יצא. הוא הוציא את אמצעי המניעה ממנו וזרק בפח שליד המיטה.

הוא נשכב על הגב מולי ומשך אותי אליו.

"כבר שכחתי איך זה לגמור בתוכך" אמר בקול מלא תאווה והביט בי בעיניו הגדולות.

אחר כך נישק אותי על שפתיי והסתובב עם גבו אלי. הוא נרדם תוך מספר שניות.

  שכבתי שם, קפואה. עברה בי צמרמורת קור, למרות שהיה ממש חם בחדר.

אחר כך קמתי, לקחתי מגבת ותחתונים ונכנסתי למקלחת.

שפשפתי את גופי חזק, מנסה לשטוף מעלי את הריח שלו.

איך יכולתי להיות כזאת טיפשה? איך נתתי לו לקנות אותי בקצת מילים יפות וקצת יחס?

הוא לא באמת התגעגע אלי. הוא רק רצה להגיד את המילה האחרונה.

אם הוא היה מתגעגע אלי הוא היה דואג לספק גם אותי. הוא לא היה גומר והולך לישון.

הרגשתי מושפלת. הבנתי שהוא בסך הכול רצה לזיין אותי כדי לסמן עוד וי ברשימה שלו.

אני בטוחה שממחר אני כבר לא אשמע ממנו. 

נשארתי מתחת למים החמים דקות ארוכות וניסיתי להילחם בדמעות.

קרן.. איך יכולתי לעשות לה את זה? איך אני הולכת לספר לה על זה?

טיפשה, טיפשה, טיפשה. חשבתי לעצמי.

לבסוף סגרתי את המים וכרכתי את המגבת מסביב לגופי.

התיישבתי על הכורסא בסלון בעודי עם המגבת עלי. רציתי לקחת את הזמן, לא רציתי לחזור לחדר.

ואז שמעתי דפיקות חלשות בדלת. קפצתי בבהלה.

הסתכלתי דרך העינית וראיתי את קרן עומדת שם. היא הסתכלה לאחור. 

פתחתי את הדלת והיא נכנסה במהירות. קודם היא סגרה את הדלת ורק אז הסתכלה עלי. 

זרקתי את עצמי עליה, מנשקת את צווארה שוב ושוב.

היא עטפה אותי בזרועותיה האהובות והמוכרות וצחקקה.

"הייתי חייבת לחבק אותך, לא יכולתי ללכת לישון בלי לראות אותך היום" לחשה ברוך ואז הבחינה במגבת שעל גופי "יצאת עכשיו מהמקלחת?" שאלה בפליאה "את אפילו לא רטובה".

"יצאתי לפני כמה דקות" מלמלתי חלושות "לא היה לי כוח להתלבש".

"הכול בסדר?" הסתכלה לתוך עיניי וכיווצה את גבותיה "בכית?".

לא עניתי לה. רק המשכתי לחבק אותה חזק.

ואז הוא קרא לי. יופי, אפילו לא הספקתי ליידע אותה בעצמי.

"מי כאן?" לחשה "למה לא אמרת לי שאת לא לבד?".

"לא הספקתי" לחשתי בחזרה "זה יניב. אני מצטערת יפה שלי, לא התכוונתי".

היא הביטה בי מספר שניות במבט אטום, מנסה להעלים את האכזבה מפניה.

"תלכי אליו" אמרה לבסוף בקרירות "גם אני חייבת ללכת. באתי רק בשביל לברך אותך ולהביא לך את המתנה שלך". 

היא הניחה בידיי קופסא קטנה עם סרט, נישקה את ראשי ויצאה מהדלת עוד לפני שהספקתי להגיב.

נשענתי על הקיר והחלקתי למצב ישיבה. הנחתי את ראשי בידיי והחזקתי את הקופסא הקטנה קרוב ללב.

איזה תזמון מושלם, חשבתי. ברור, אני הרי מלכת הטיימינג. 

פתחתי לבסוף את הקופסא ותחושה חמימה התפשטה ממרכז בטני.

היא קנתה לי צמיד-רגל מזהב שכתוב עליו באותיות קטנות ומעוגלות "Different Love".

בתוך הקופסא היה פתק קטן ומקופל. פתחתי אותו וקראתי:

'אהובה שלי. הסיבה לחיים שלי.

התלבטתי מה אני כבר יכולה לקנות לך. הרי האהבה בינינו גדולה יותר מכל חפץ שבעולם.

אבל בחרתי בצמיד שמבחינתי מסמל אותה - אהבה שונה, אך עדיין אהבה.

אף פעם לא דמיינתי שאני אוכל לאהוב בעוצמות כאלו. ועל זה, אני רוצה להודות לך.

את, קטנה שלי, את החזרת לי את האמון בבני האדם, אחרי שכבר איבדתי כל טעם לחיים.

תודה יקירה. אוהבת המון.

קרן, השכנה ממול 3>'

דמעות הציפו את עיניי. כל מילה נחקקה עמוק בליבי.

קמתי במהירות ולקחתי את הפלאפון שלי. 

'אני מצטערת שזה יצא ככה' כתבתי 'אני אסביר לך הכול מחר. אל תכעסי, את יודעת שאת היחידה מבחינתי. בכל אופן, תודה על המתנה המושלמת ועל הברכה המדהימה. התעלת מעל כל הציפיות!'

נשמתי עמוק ונכנסתי לחדר. 

יניב חזר לישון. אפילו לא בדק איפה אני כשלא ראה אותי לצידו.

זרקתי על עצמי פיז'מה. פתחתי את הסוגר של הצמיד וענדתי אותו על רגל ימין שלי.

סובבתי את הרגל כדי שאוכל לראות איך הצמיד מונח על הקרסול שלי.

הוא התאים לו בצורה יוצאת דופן, כאילו התאימה אותו במיוחד בשבילי.

שמעתי צליל של הודעה וניגשתי לפלאפון.

'גם לך מותר ליהנות. בסופו של דבר, את לא חייבת לי כלום. שיהיה במזל טוב ולילה טוב'.

ההודעה הקרירה שלה עמדה בחיוורון מושלם מול הברכה הצבעונית והחמה.

כתבתי לה בחזרה:

'תבואי מחר כשתוכלי. לילה טוב חיים שלי'.

אוף איתי. יש לי כישרון כזה, להרוס כל דבר טוב שקורה לי בחיים.  

****************

:O