Hate my life.Hate my body.

סופש אחרון לפני שחוזרים מהחופש, זה נשמע קצת מפגר כי תכלס זה לא שאני חוזרת ללימודים או לבית ספר או לכל מסגרת נחמדה אחרת,

אני חוזרת לטיפול, חוזרת לאשפוז יום, חוזרת להיות במחלקה שוב שלוש פעמים בשבוע,

חוזרת להתחרפן, לא יצא לי כלום מהחופש הזה, ממש רציתי לרדת במשקל ולעשות משהו אמיתי אבל מפחדת מדי מהפסיכיאטרית,

לא יודעת איך אעמוד שוב בלחץ הזה של השקילות והביקורות,

מפחדת מהפגישה עם הדיאטנית שוב אחרי שלושה שבועות,

את האנשור כבר מזמן הפסקתי לשתות רק מהפחד שזה מעלה אותי מלא במשקל,

לא מצליחה לאכול ממש את התפריט ובכל זאת נראית כמו פילה בהיריון,

לא יודעת כבר מה נסגר איתי,

מרגישה כזאת מפגרת, שמנה, דוחה, 

בזמן האחרון גם מרגישה די בודדה, מוצאת את עצמי יותר מדי זמן בחדר. לבד. קוראת ספרים. אפילו הספרים שלי קשורים בהפרעת אכילה.

זה כל החיים שלי. החדר. מכון כושר. ספרים. קצת חברות שעוד לא נמאס להן ממני.

מחכה לחיים שייגמרו, מחכה למוות שיגאל אותי מייסורי. 

מרגישה את החיים שלי חומקים בין האצבעות, מעבירה את הזמן כל יום בלחכות שהיום ייגמר כבר, כל ארוחה אני מתחרטת מחדש שהכנסתי משהו לפה ויכולתי לוותר על זה, שאולי אם אני אפסיק לאכול אולי אוריד קצת במשקל ואפסיק להיות כזאת שמנה, ויודעת שלא משנה כמה ארד זה אף פעם לא יהיה מספיק, אני פשוט שונאת את עצמי כל כך, כל היום לא מפסיקה לבכות.

הדבר היחיד שאני עושה במשך היום הוא לישון וללכת לחדר כושר, באמת שלא עושה שום דבר מועיל עם עצמי.

המטפלים שלי כולם בחופש, ויותר מכל הדיאטנית שלי בחופש ואני מרגישה אבודה.

חוזרים מהחופש רק בעוד שבוע שלם ואני חושבת שאני אתחרפן עד אז, לא בטוחה שאשרוד את החופש הזה.

שתי החברות הכי טובות שלי לא הצליחו לעבור את החופש הזה ושתיהן בבית חולים כרגע, אז מה יהיה עליי?

איך אני אמורה להמשיך את ההתמודדות הזאת?!

מפחדת ללכת לחדר כושר ולהתעלף שם אבל מצד שני אני שמנה מדי מכדי לוותר על אימון,

אז מה אני עושה עם עצמי בכלל, שונאת את מה שאני רואה במראה, שונאת את הבטן הענקית הזאת, את הידיים את הרגליים ובעצם את כל כולי.

מייחלת ללכת לישון ושאלוהים יעשה עמי חסד ואני לא אתעורר בבוקר, כי בתכלס אין בי שום טיפת אומץ לעשות את זה בעצמי.

לא מוצאת טעם לחיים העלובים שלי.

החיים שלי פשוט בכאוס מוחלט, אני לא יודעת מה קורה איתי כבר,

טוב כדי שקצת תבינו יותר מה עובר עליי אני אספר לכם שיש לי הפרעת אכילה כבר שנתיים וחצי, 

אני אפרט על זה יותר בהזדמנות אבל כרגע מה שעובר עליי זה שאני פשוט מבולבלת לא יודעת מה לעשות,

אני בסוג של חופש מהטיפול של שבועיים וחצי שמתוכם עבר שבוע, 

אני פשוט לא מצליחה יותר לעמוד בזה, אני בבלאגן מטורףף מרגישה שאני רק הולכת ועולה במשקל ושום דבר לא עוזר,

נמאס לי כבר לעמוד בתפריט הזה נמאס לי מכל הטיפולים מפסיכולוגית מהדיאטנית מהכל

רוצה רק לחזור לצום ולרדת במשקל, רוצה להיעלם מהעולם הזה, פשוט לא להיות כאן יותר,

מרגישה אבודה בתוך ים של מחשבות!!!!

לא יודעת לאן להמשיך מכאן, החלטתי שאני מפסיקה עם התפריט הזה ופשוט מצמצמת כמה שרק אפשר די נמאס לי כל היום לבכות ולרצות למות, רוצה רק שיקרה איזה נס ואני אעלם.