אני ידועה בתור אדם שמדבר הרבה.
אבל אני היחידה שיודעת שאת הדברים החשובים באמת, בעלי המשמעות, שמשפיעים עליי הכי הרבה, אני שומרת לעצמי.
ועל הדברים האלה אני מדברת מעט, אם בכלל.
אני כותבת, שזה פורקן רגשי ברמה מסוימת, אבל יש דברים שגם במחברת אני לא אתוודא עליהם.
לא הייתי מחשיבה את הדברים האלה "סודות".
זה פשוט דברים עם הרבה השפעה על החיים שלי ועל מי שאני שאני לא מדברת עליהם כי זה אף פעם לא מרגיש מתאים.
יום העצמאות זה תמיד יום רגיש בשבילי.
אני חווה את יום הזיכרון כל שנה מקרוב, ועם כל הרצון, קשה לי לטשטש את הגבול בין יום הזיכרון ליום העצמאות, ככה שאני לא חוגגת.
סביר להניח שאתחרט על זה בעתיד, שאת "השנים הטובות בחיי" בזבזתי בלרבוץ מול הטלויזיה.
אבל כשהשכול תופס אותך, הוא לא עוזב.
ואני לא זוכרת את ימי הזיכרון בלי לבלות אותם בבית העלמין כל שנה מחדש.
חוויה מטלטלת.
ואת מה שאבי סיפר לי אתמול, על כל חבריו שנפלו בדרך, ועל הורים שלא זכו לנכדים מהם.
על חברים שויתרו על החיים,ועל חברים שהחיים נעצרו להם באמצע, בדיוק ברגע שהתחילו להסתדר כמו שרצו.
אני לא חושבת שזה בסדר, מבחינת השכול, לתקוף ככה אנשים תמימים וחפים מפשע.
אנשים שכל חייהם נהפכו לסובבים אותו, מנסים להתחמק ממנו אך הוא תמיד אורב בפינה, מצטער בקולות צחוק ולגלוג.
אני חושבת שיום הזיכרון זה דבר חשוב.
אני חושבת שזה בריא להתמודד עם השכול בדרך הזאת.
אני חושבת שהנציג מהגדוד הבין את זה, כשנתן למשפחה להתקרב בעודו מחכה בשקט לצד הקבר.
אני חושבת שגם אם הוא לא בדיוק הבין, הוא ידע כיצד עליו להתנהג ובכך כיבד את האבל,ועשה לי טוב על הלב.
כינוי:
DESTROYA
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
