Teenager Dirtbag

לאנשים יש דרכים משונות להתמודד עם אבל.

סבתא שלי הייתה צריכה לכבס את כל הבגדים שלו לפני שהבינה שהוא באמת לא יחזור.

חברה שלי הייתה צריכה לצבוע את השיער ולשתות אלכוהול בפעם הראשונה כדי להראות לכולם שהיא בסדר.

אני לא יודעת איך אני מתמודדת עם אבל.

אני חושבת שאני מהמדחיקים.

אני נותנת להכל לצאת בשצף.

או שאני מחזיקה הכל בפנים, וגם לדף, או במקרה הזה, לאינטרנט, אני לא יכולה לגלות את זה.

זה דברים שלא יהיו חשובים יום אחד, כמו הנשיקה הראשונה או אובדן הבתולין,אבל מצד שני זה מרגיש כמו מרכז החיים כרגע, ואני שונאת את זה.

אני שונאת את ההתמקדות הלא חשובה הזאת בפרטים הקטנים, ואני מסתכלת למעלה על אנשים שמחליקים דברים וממשיכים את זה הלאה.

היום סיימתי ללמוד אנגלית, אבל אחרי המבחנים האלה אני בספק אם אני מוכנה לצאת לעולם עם אנגלית של תיכון.

היו לי תוכניות, ללמוד בבית ספר נחשב באנגליה, אבל האנגלית שבית הספר הקנה לי לא מספיקה לגרום להם לירוק לכיווני, הרי ברור שאני אצטרך לירוק דם ושיניים כדי להשיג משהו שאני רוצה.

נראה שאותו חוק עובד לי גם בזוגיות,כי אני אף פעם לא משיגה את מה שאני רוצה.