לפעמים התכניות שלי ושל אמא שלי מתנגשות.
ואם אני מחליטה לישון אצלה ביום שאני לא אמורה לישון אצלה, אז פי כמה וכמה.
אני עושה זאת בשביל הנוחיות, ומבחינתה, אני עול.
אני לא אוהבת להיות כאן, ואני סופרת את הימים עד שאני אעזוב.
אני כן אוהבת להיות כאן, מבחינה פיזית, אבל מנטלית, כל כך קשה לי להיות איתה באותו חלל במשך 5 דקות בלי לכעוס עליה.
אני לא זוכרת תקופות שהמצב היה שונה.
בערך כשהייתי בת 14 זה התחיל, ברמה שעזבתי את הבית לתקופה מסוימת.
אחרי שהיא גילתה, היו תקופות קצת יותר טובות.
המצב הטוב שזור במצב הלא טוב, ובגלל זה כלכך קשה לי להיזכר בזמנים טובים יותר.
"בראשית דרכם, ילדים אוהבים את הוריהם. כשהם מתבגרים הם שופטים אותם. לעיתים נדירות, אם בכלל, הם סולחים להם." -אוסקר וויילד, "אשה נטולת חשיבות"
לא יודעת אם להגיד שהמשפט הזה עוזר לי יהיה הדבר הנכון להגיד, אבל למשפט הזה יש משמעות אדירה מבחינתי.
לפעמים, בלי כוונה, היא מביישת את הגוף שלי.
כי אין לי צורת גוף כמו שלה, והיא שונאת את הגוף שלה, ובגלל זה מרגישה צורך להעיר לי אם העלתי קילו או שניים.
והאמת היא, שגם בזמנים טובים אני חושבת על לעזוב.
אבל אני לא יודעת אם יהיה מקום שיותר טוב מזה.
ואני לא יודעת אם מגיע לי יותר טוב.
והיום בכיתי, וזה לא בגלל הבחינה בהיסטוריה אלא בגלל הייאוש שלה, ואיך, בלי כוונה, היא מפילה הכל על הבת שלה, וגורמת לי להרגיש כמו מעמסה לא רצויה.
אומרים שאת הטעויות הכי גדולות עושים עם הילדים הבכורים.
וזה נדמה כאילו היא לא לומדת מהטעויות שהיא עשתה איתי ועדיין עושה, ורע לי בשביל האחים שלי, ולמרות שהיא כן מנסה היא חוזרת על אותן טעויות, פעם, פעמיים, שלוש.
ויש הבדל בין הרצוי למצוי.
אני לא בגיל ובמקום שאני יכולה לעבור לבית משלי, בטח לא בעיר שנויות המחלוקת ויקרת הקרקעות שאני נאלצת לגור בה.
ובכל מקרה היא אומרת שאני לא אצליח לתחזק בית בעצמי, אז למה לי לרצות לנסות בכלל.
כינוי:
DESTROYA
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
