Teenager Dirtbag

אם נספר את הסיפור שלנו מהסוף להתחלה, אולי נצליח לכפר על העוולות שעשינו בחיינו. אולי ככה יזכרו אותנו יפים יותר.

אני לא יודעת מה גרם לי להיזכר בזה.

כנראה כי התגעגעתי לכתיבה, ורציתי להתחיל בצורה יפה.

התחיל הקיץ, ואיתו הדיכאון הצפוי.

כמו כל השנה, בחיפוש מתמיד אחרי עבודה ו"הכנסה קבועה" לבנתיים, ובלחץ ללמוד לקראת המיונים ומועדי ב.

ניסיתי לקרוא איזה ספר קליל, או משהו להקל על עצמי אבל זה רק מכניס אותי יותר ללחץ.

עכשיו נפתח הקיץ רשמית, כי, נכון לכתיבת שורות אלו, זה כבר חודש יולי, משמע גם בתי הספר היסודיים סיימו את שנת הלימודים.

אני לא יודעת מה מקשה עליי לישון,השגרה או האנשים שמטיילים ברחוב שלי, שאפשר לשמוע אותם צוחקים וצועקים דרך החלון, מחפשים משמעות או משהו מעניין שיקרה ביום שישי בלילה.

עיר ללא הפסקה, שבעצם לא זזה.

העיר הזאת היא אשליה.

מעבר לרצון להתרחק מכאן, פיתחתי סלידה למקומות אחרים בארץ, וזיקה לכמה.

שום מקום כבר לא נראה כמו מקום ששווה להתמקם בו, לבנות בית, לטפח עתיד.

מצד אחד זאת הרגשת עקירות, מצד שני זה חיסרון.

אי שלמות עצמית.

די לחשוב, צריך ללכת לישון, זה מה שהשעון הביולוגי אומר.

אולי רק לקיץ, תנסי לכוון אותו אחרת.

אולי הקיץ הזה יהיה שונה.