לא זכורות לי תקופות שחייתי בשנאה עצמית של הגוף שלי.
הוא תמיד היה בסדר.
עד שיום אחד התחלתי להשמין, ממש מעט,ופתאום לא הרגשתי בנוח, לא הרגשתי שהמקום שלי הוא בחליפת השומן הזאת.
הרגשתי כאילו אני נמצאת בגוף של מישהי אחרת.
לא ראו את זה, אבל יכולתי להרגיש את זה.
סימני מתיחה חדשים, כשהציצי כבר לא נכנס לקאפ, והמכנסיים שמתקשרים להיסגר.
פתאום מידה 40.
לא הרגשתי רע עם המידה הזאת, אבל הרגשתי רע עם הפתאומיות הזאת.
לא הרגשתי רע.
פשוט הרגשתי לא בנוח, כאילו פתאום אני נמצאת בגוף הלא נכון.
בכל סיטואציה אחרת הייתי שמחה לעלות למידה D בחזייה, אבל רציתי לחזור ל C המוכר והאהוב שלי כדי להרגיש שוב עצמי.
אז התחלתי לעשות כושר.
לאט לאט, אבל יש שינוי.
הליכות מדי פעם, ובעיקר תרגילי בטן ורגליים בבית.
אני מרגישה יותר טוב.
אני שוקלת לפתח את זה.
אף פעם לא שקלתי "פיתוח גוף" אולי מפאת חוסר הנשיות שבדבר, או לפחות השם שניתן לזה.
אולי לא להתחיל לפתח את הגוף בצורה הזאת, אבל כשקניתי השבוע ג'ינס מידה 38 הרגשתי ניצחון.
שאני מצליחה להחזיר לעצמי את מה שהיה שלי ומה שאהבתי.
אני לא רוצה לרדת למידה 32,ואני יודעת שמבנה הגוף שלי לא היה נותן לי, אבל אני שמחה ואוהבת את ה38 במכנסיים, C בחזייה.
השאלה איך עכשיו נשארים פה, בלי לעלות או לרדת.
לא מדדתי משקל למעלה מחצי שנה, זה לא הפריע לי אף פעם.
ובבילויים עם חברות אני מקבלת מחמאות, דבר שאוטומטית משמח.
ראיתי כבר כמה מבטים סוררים שבוחנים אותי מכף רגל ועד ראש בעודי צועדת, אבל האמת שאני כלכך מאושרת, שיש סיכוי סביר שהביטחון העצמי והאהבה העצמית הזו היא מה שגורמת להם להסתכל, לא רק הנתונים הטבעיים המרשימים.
כינוי:
DESTROYA
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
