למה כל פעם שאני פוגשת מישהו שמוצא חן בעיניי זה כל כך קשה.
כי תמיד איכשהו אני נפגשת איתם במסגרות לא פורמליות והם כנראה גרים רחוק ממני, ומדובר על אנשים שיש לי איתם חיבור מידי, שהייתי רוצה לשמור איתם על קשר, שמשהו יכול היה לקרות בינינו.
חברות שלי לפעמים צוחקות עליי שבחיים לא היה לי חבר רציני, ואז אני יוצאת מחוץ לעיר ופתאום יש משהו עם מישהו שהיה יכול להיות רציני אם לא היינו גרים כל כך רחוק.
היום לדוגמא, פגשתי מישהו והיה לי חיבור מידי איתו וזה היה מדהים.
ישבנו ביחד במשך שעה ודיברנו, וקצת הצטערתי אחרי זה שלא ביקשתי לשמור איתו על קשר כי ממש נהנתי לדבר איתו.
זה חלק מהעניין בהתבגרות, שנת שירות, צבא.
שהדברים הכי טובים נמצאים הרחק מהישג יד.
היום העיניים שלי בגדו בי, ואני לא יודעת אם אוכל לסמוך על הראיה שלי בעתיד.
כל היום עבר בעצלתיים ובטשטוש.
זה לא באשמתי, שהעיניים שלי דפוקות, אבל זה דפק אותי והרס לי את היום.
אני מקווה שזה לא יסגור בפניי עוד דלתות בעתיד, אבל אין לדעת.
אני רק רוצה להיות מאושרת.
בימים כאלה, שכל החרא של החיים עוטף אותי, אני רק רוצה לשבת בבית מכונסת בתוך עצמי ולקוות שהיום הארוך הזה ייגמר.
יש תמריצים לצאת, יש חברים ויש שתיה, ועדיין אני מוותרת על האפשרות לצאת ולהרגיש טוב בכדי לשבת בבית מכונסת בתוך עצמי.
אני צריכה להתחיל לשנות הרגלים.
אולי לבטוח בעצמי קצת יותר.
לנסות להיפתח לאנשים.
להיות בטוחה בעצמי.
כינוי:
DESTROYA
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
