מינקות, אמא שלי תמיד רצתה את הטוב ביותר בשבילי, כמו כל אמא.
בבגרות, היא עדיין לא רוצה שאני אפגע, מהעולם החיצון, אז היא פוגעת בי בעצמה.
מנסה לאט לאט לנפץ לי בועות שלא ידעתי שקיימות, אבל היא תמיד תחשוב שאני לא מוכנה לצאת לעולם.
הלוואי שהיה לי האומץ לכתוב פה הכל, את השם שלי, את העיר שאני גרה בה ועוד פרטים שיקלו עליי לספר, אבל האנונימיות היא מה שמדרבן אותי בעצם כן לספר.
החלום שנופץ היום קשור בהתנדבות, ובקצה השני של הארץ.
אני לא גרה במרכז, אבל אני כן גרה במקום מרכזי, שלא אמורה להיות בעיה להגיע ממנו לכל קצוות הארץ, אפילו הנידחים ביותר.
ותחבורה ציבורית בין עירונית לא זרה לי.
פגשתי היום לראשונה מישהי, ואחרי שעתיים היא סיפרה לי שהחברה הכי טובה שלה התאבדה.
אני חושבת שהשיתוף זה חלק מהמשמעות של ההתנדבות והעשייה למען האחר, בלי הצורך לקבל חזרה.
וכדי לעשות זאת, שובצתי בקצה הארץ, עם קבוצה של אנשים שלא הכרתי לפני היום.
אמא מנפצת חלומות, ולא מסכימה לי לנסוע ב3 אוטובוסים ו2 רכבות במחיר של 80 שקלים לכיוון אחד, כדי להיות חלק מהדבר המדהים הזה.
וכעסתי.
כעסתי בעיקר כי הבנתי כמה היא צודקת.
ובכיתי.
בכיתי בעיקר כי הבנתי כמה אני רוצה את זה וכמה זה לא פרקטי.
וניסיתי לנחם את עצמי ולהגיד לעצמי שאני יכולה, אבל היא ניפצה לי את החלום, בקטע טוב.
אני לא יודעת מה יקרה בקשר לזה.