Teenager Dirtbag

יחסים עם המשפחה משתנים מאדם לאדם.

היום, משיחה של עשרים דקות בקבוצה של עשרים אנשים, הצלחתי לקלוט מכל אחד מושג שונה על המשפחה שלהם.

הריחוק, או הקירבה.

ומה שאני מוצאת טיפשי וחסר טעם, אחרים מוצאים משמח ואף מחזק.

אני לא מתנגדת לרגשות האלה, פשוט הרגשתי, כמו תמיד, חוסר נעימות לעמוד בסיטואציה הזאת, בלי יותר מדי ניסיון להדגיש את הריחוק שלי, אבל לבלוט בשונות שלי מהאחרים ביחסיי עם המשפחה.

בחור חדש זאת תמיד סיבה לדאגה.

תמיד יש את התחושה שהבחור החדש הוא "הבחור", אבל תמיד זה נגמר בכלום ושום דבר.

שוב, מסגרת זמן שאם לא אספיק לבצע בה מהלכים אני אפסיד.

משפטים נבחרים שנאמרו לי מפי חברים:

"איכשהו אנחנו אף פעם לא רווקים באותו זמן"

"את לפחות מדברת עם בנים"

"זה לא שאף אחד לא רוצה אותך, זה כנראה שעוד לא מצאת או שאת לא יודעת"

אני רוצה את הפשטות של פעם, לבוא לבחור ולשתף אותו בכל מחשבות הזימה שלי עליו, ואפילו שאני לא נמשכת למראה שלו אני לאט לאט מתאהבת באישיות שלו, ואם אני אעמיד לו, הוא בטח יעמיד לי, ולהגיע למצב הזה, שקט ואינטימי ומביך ובלי בגדים, לא מרגיש כמו מעמד של פעם ראשונה מול מישהו שאני אוהבת.

הייתי מעדיפה לזרוק את הבתולין שלי לסתם בחור מאשר לבחור ש"אוהב" אותי, בעיקר כשניתנת לי ההזדמנות .

המקלחת זה הזמן הכי טוב למחשבות, עד כמה שיצא לי להתנסות.

אולי אני מפחדת ממחויבות, ואולי אני צריכה יותר ידידים בנים.

אני מריצה בראש שלי סיטואציות אפשריות, שפשוט עושות אותי מאושרת.

אני מתחילה לתכנן את היומולדת שמתקרב, עם הרבה חששות אבל גם ציפיות.

ציפיה להיות שיכורה מספיק ושידיד נאה מספיק יהיה שם, ומצד שני, שיחרבו לי את הבית.

אני לא אוהבת אירועים ענקיים שמתמקדים בי, אבל אני אוהבת אלכוהול, ואני נקרעת בין האפשרויות.

יש לי קצת יותר מחודש להתחבט בעניין.