אני משתדל שלא להחשף לחדשות, ובעיקר שלא לעיתונים, אבל היום, בשעה שלעסתי סלט מתובל בכוסמת ושעועית אדומה, ניבט אלי לפתע פרצופה המצונזר של לוסי דובינצ'יק מעל דף העיתון שאבי פתר בו סודוקו. מצונזר או לא, אין סיכוי שלא אזהה את מי שהסעירה בי הורמונים לא מוכרים אי-שם בתחילת שנות התשעים. אומנם, הלחיים השמנמנות והמקסימות של פעם כבר מזמן נמסו ככקרחונים דאשתקד, ואת מקומן תפסה פזילה קלה באותן עיניי שלג סגולות (פזילה חיננית, יש לציין. היא נראית קצת כמו ינשוף וזה מאוד חמוד בעיניי), אבל לנצח אזכור לה חסד נעוריי. אח, הפרסומת של חטיף העוף... השמועה אומרת שהיה לזה טעם של בונזו מקולקל, אבל למי אכפת.

במקרה, או שלא במקרה, צפיתי ממש לאחרונה בסרט "קלרה הקדושה". במבט מפוכח, הגעתי למסקנה שמדובר בסרט ממש, ממש, ממש גרוע. אני עוד יכול לסלוח לילדים של אז על המשחק המזוויע שהפגינו, אבל התסריט עצמו סובל מכשלים חמורים. בעיקרו של דבר, דברים קורים על המסך בלי שום תוכן עלילתי שיתמוך בהם. טיקל כועס על העולם, אבל למה? לאבא שלו יש אולי חמש שורות דיאלוג בכל הסרט, לאמו בקושי שתיים, אבל מאיזשהי סיבה אנחנו אמורים לקבל שמערכת היחסים ביניהם היא אלמנט עלילתי מרכזי. (ואגב, הסרט הוא טיקל, לא על קלרה, שבקושי יש לה זמן מסך. צריך היה לקרוא לו "טיקל הדפוק", או משהו כזה)

מה שכן יש בסרט זה הרבה שוטים של עיירת פיתוח אי שם בפריפריה (בטח צולם בכלל ברמת אביב, אבל אתם יודעים, מהזווית הנכונה אין מקום בארץ שלא נראה כמו איזוריי הספר של באר שבע) ושירים של פורטיסחרוף. אז אם מתחשק לכם לחטוף מנת נוסטלגיה ישר לפנים, אתם יכולים לצפות בו באיכות דיי מזובלת כאן: http://vod.walla.co.il/movie/2662991 (הסרט כולל קצת דיבורים ברוסית וצרפתית. את הרוסית הכרחתי את פרפל לתרגם לי, לצרפתית מצאתי תרגום איפשהו, אני כבר לא זוכר בדיוק איפה).

להזכירכם (או שלא להזכירכם. אולי נולדתם אחרי תחילת המילניום. זכותכם, אני לא שופט), השחקנים הראשיים בסרט הם חליל אלוהב ("טיקל"), ג'וני פיטרסון ("רוזי") ודובניצ'יק ("קלרה"). על פי השמועה (כלומר, על פי ראיונות שהיא עצמה מסרה), לוסי התאהבה בחליל במהלך הצילומים, והם גם חוו נשיקה ראשונה בסצינה שמופיעה בסוף הסרט (אופס! ספויילרתי!). אבל 13 שנים לאחר מכן, היה זה דווקא פיטרסון ששבה את ליבה של לוסי לתקופה קצרה, ולשניים נולדה בת – אלמה. וחליל? הוא התאבד כמה שנים לאחר מכן, בגיל 28, כמו מוזיקאי אמיתי.

והבוקר התבשרתי שלוסי נפלה מקומה רביעית ומצבה קשה ולא יציב. זה קצת הרס לי את הסלט, אם להודות על האמת. נהייה לו טעם של חטיף עוף.

* * *

טוב, חשבתי לסיים פה, אבל זה חזק ממני: ישנן  שמועות (שמוכחשות על ידי בני המשפחה) שהנפילה של לוסי היתה אקט מכוון, ולא טעות אנוש. בשנה שעברה לוסי הכריזה על פשיטת רגל לאחר שנכנסה לחובות של 150 אלף שקל. זה גורם לי לחשוב. קודם כל על איווט, שהתאבדה לפני שנתיים, חודשיים ושבוע. היא היתה בחובות של 25 אלף, פוטרה מהעבודה והרגישה, אני משער לעצמי, שאין לה שום דרך לצאת מהברוך. זה מובן, אצל מישהי שסובלת מחרדות חברתיות, דיכאון ונטייה מוכחת לאובדנות. התחושה הזו לא זרה לי, רק שאני אף פעם לא הייתי במינוס של יותר משלושת אלפים ₪ ואין לי שום נטיות אובדניות. אני מתכוון לחיות לנצח or die tyring. אבל זה מייאש, כשרק להשאר בחיים עולה לך כסף שאין לך, ואתה משוכנע עמוקות שאתה בלתי-כשיר לעבודה מכל סוג. לא שאני טוען שצרות פיננסיות הן מה שדחפו את לוסי אל מבעד לחלון, אבל זה בטח לא עשה לה טוב בחיים.

אגב, בחדשות אופטימיות יותר, בשבוע שעבר סיימתי להחזיר להורים שלי את מלוא שכר הלימוד שהם שילמו בעבור לימודי ההוראה שלי. למעשה, החזרתי קצת יותר. 20k טבין ותקילין. עכשיו אני יכול להתחיל לחסוך לקראת המעבר ליפן, שבמידה והשם ירצה בכך, אולי יתרחש מתישהו בפברואר. הבעיה היחידה? אני סוג של עומד להפוך למובטל במשרה מלאה בסוף החודש. עוד לא ממש ברור לי מה אעשה אחר כך, אבל דיה לצרה בשעתה.