חודש מאי עמד בסימן החזרה ללימודים מחופשת הפסח. זו לא היתה תקופה טובה עבורי. ההבנה שסוף שנת הלימודים כבר קרב, וכל מה שאני צריך לעשות כדי לשרוד זה להרכין ראש ולמעוד כסומא אל עבר ה-20 ביוני, הביאה לתוצאות לא רצויות. פשוט נכביתי. בתוך בית הספר וגם מחוצה לו. אני מרגיש שנכנסתי לשנת חורף נפשית, ודווקא בתחילת הקיץ.

זו לא היתה תחושה נעימה, להגיע מדי יום לבית הספר ולהרגיש שאתה מרמה את כולם: את המערכת, את התלמידים ואת עצמך. ולעזאזל, זה בדיוק מה שהתכוונתי הרי לעשות. לא נכנסתי למערכת החינוך מתוך אידיולוגיה, רצון לעשות טוב או אפילו אמונה כלשהי ביכולותיי. רציתי לסמן על זה ווי בקורות החיים, עוד שלב בתוכנית-העל לקראת המעבר ליפן. אבל כנראה שאני אדם פחות ציני ממה שאני רוצה להאמין. יש לי ווי, ואם לא העכרתי יחסים יותר מדי עם ההנהלה, גם מכתב המלצה פוטנציאלי. אבל זה עלה לי בדבר שלא ציפיתי בכלל למצוא אצלי – יושרה פנימית? חשבתי שמכרתי את שאריות פירוריי היושרה האחרונים שנותרו לי כשעבדתי בהוט, אבל מסתבר שאיזשהו זיק פנימי של אידאליות מטופשת עוד בוער איפשהו בגוש הפחם שמפמפם לי נוזל עכור בעורקים.

האם, בדיעבד, הייתי נכנס למערכת החינוך? לא. אני חושב שהסיכויים שלי להגיע למקום שאני רוצה ביפן טובים למדי גם בלי ההתנסות הזו. אבל מצד שני, כן למדתי על עצמי דברים חשובים. השאלה היא האם זה ידע שאמנף בעתיד לצמיחה אישית, או שזה מדרון שחזקה עלי להחליק בו שוב ושוב, head first, לתוך קיר לבנים. רק הזמן יגיד.

אז מאי חלף לבסוף, וגם יוני. יוני היה אפילו גרוע יותר. חטפתי קריזה באחד השיעורים וזה היה total meltdown. כל כך מיותר, וכל כך קרוב לסוף. אבל בסדר. סוף כל סוף הגיע הרגע המיוחל, היום האחרון ללימודים. הברזתי מהטקס של התלמידים והגעתי ישירות לטקס המורים. אספו את המורים החדשים יחדיו והכריחו אותנו לענוד מדליות קרטון שעליהן נכתב "שרדתי שנה ראשונה בהוראה ונשארתי בחיים!" זה נראה היה שאני היחיד שהפריע לו ש-"שרדתי" ו-"נשארתי בחיים" זה אותו הדבר. מורים. ואנחנו עוד באים בתלונות לתלמידים שלנו.

חשבתי שהיציאה לחופשי תהיה התפרצות של שמחה וצבע בחיי. זה לא בדיוק עבד ככה. בשבועיים הראשונים לחופש הגדול המשכתי באותו מסלול של תרדמת נפשית. זו הסכנה בלהכנס להלך הרוח הזה. קשה לצאת ממנו אחר כך. המשכתי כמובן לעבוד בערבים במקום העבודה השני, אבל בשאר הזמן המשכתי להרגיש מבואס ולא-מסופק. אנטר יולי.

יולי הגיע, ואיתו ההבנה שזהו, אני כבר לא תקוע עם הראש בתוך התחת של משרת הוראה שאף פעם לא רציתי. אני יחסית צעיר, עדיין לא מקריח לגמרי, והכי חשוב – נטול ילדים. אין סיבה שהחיים יהיו לי לנטל. אחרי הכל, יש לי דברים ששווה לחיות בעבורם, לא? הרי כל מה שעשיתי בשנתיים האחרונות – תעודת הוראה, עבודת הערב והתיכון – היה חלק מתוכנית-העל לעבור ליפן. והתוכנית מתקדמת, כמעט על פי לוח הזמנים המקורי. יותר מזה, על הדרך גיליתי שעוד כמה דלתות נפתחו בפניי. סוג של יצאתי לחפש אתונות ומצאתי גם יחמורים וכמה הידרורגות נמריות.

השינוי הגיע שבוע-וחצי לתוך יוני. עשיתי דבר שרציתי לעשות כבר זמן רב: כתבתי במחברת מה הם הדברים החשובים לי ביותר. והרי תוצאות האמת: כתיבה, יפנית (שפה), יפן (מעבר) ו-well being. תחת הכותרת האחרונה נכנסים כל הדברים שהם לא מטרה בפני עצמה, אבל תורמים לתחושת הוויה טובה כללית: אכילה נכונה, פעילות גופנית, סדר וארגון, מדיטציה וכאלה.

בדף הבא של המחברת כתבתי מה אני צריך לעשות ביום ממוצע כדי להרגיש טוב עם עצמי. להגיד שעמדתי בכל הדברים שהצבתי לעצמי אני לא יכול, אבל בהחלט התחלתי לעשות הרבה יותר, ובעקבות זאת גם התחלתי להרגיש יותר טוב. התחלתי גם להתנסות בארגון סדר יום, משהו שתמיד כשלתי בו נחרצות. לקבוע מראש באיזו שעה לקום, מה לעשות מתי ולכמה זמן, ומתי היום "נגמר" ואפשר לפרוק עול.

ההשפעה המיידית והברורה ביותר של השינויים הללו היתה ירידה פתאומית וחדה במספר השעות היומיות שהקדשתי ל-StarCraft וללעשות ביד, שתי שיטות ההמנעות האהובות עלי. לאונן הפסקתי באופן מוחלט לשבועיים (התקופה הכי ארוכה שבה לא עשיתי ביד מאז עמדתי על דעתי), ועכשיו זה עניין של פעם בכמה ימים. StarCraft, שהייתי רואה כמעט כל יום כמה שעות, נדחק בעיקר לסופי השבוע. והיפה הוא שלא *ניסיתי* להוריד במינונים, זה פשוט קרה לבד, על ידי כך שנצמדתי ללו"ז היומי.

אז כן, עובר עלי איזה מיני רנסאנס, אבל אני עוד רק בהתחלה. יש לי עוד דברים שאני צריך להתמודד איתם, כמו למלא כבר את הטפסים שצריך להגיש בשביל לעבור ליפן. תוכנית העל המקורית היתה לעבור בספטמבר. מכיוון שעוד לא הגשתי את הטפסים, זה כבר לא ממש רלוונטי. נקודת היציאה הבאה – פברואר 2018. זה אומר שיש לי עוד חצי שנה לעבוד על עצמי. האמת? זה בא בטוב. אני עוד לא בשל נפשית לעשות את הצעד הזה. עוד כמה חודשים בתנור זה בדיוק מה שהרופא המליץ ("כמובן, הר דוקטור. כל מה שתגיד, דוק מנגלה").

ומה עוד? מחר יהיה היום האחרון שלי בעבודת הערב. אני חושב שאקדיש לעבודה ההיא פוסט נפרד. זו עבודה שעשתה לי הרבה מאוד טוב, ואולי אפילו הצילה אותי בתקופה החשוכה של שנת הלימודים, אבל לחלוטין מיציתי אותה. אני שמח להמשיך הלאה, או במקרה הזה, לחתום אבטלה לכמה חודשים.

אז זה פחות או יותר המצב נכון לעכשיו. האמת? לא רע. סבלתי דיי הרבה כדי להגיע לנקודה הזו בזמן, ואת רוב הסבל גרמתי לעצמי והוא לחלוטין לא היה מחוייב המציאות, או אפילו משוקף המציאות. אך זהו טבעו של הסבל. עכשיו זה הזמן לעבוד על הדבר החשוב באמת – אני עצמי. יש עוד כמה מהמורות בדרך, אבל החצי שנה הקרובה הולכת ומסתמנת כתקופת הקיץ של ג'ורג' של איגגי.