הערת המחבר: ההחלטה אם להמשיך לכתוב ואיפה היא כזו שתתקבל אצלי כנראה רק אחרי שישראבלוג ירד מהאוויר. אם אתם מעוניינים לקבל הודעה על המיקום החדש, מומלץ להרשם במייל לבלוג הנוכחי. תודה!
החדשות על סגירתו של ישראבלוג טפטפו אלי לאט לאט מבעד למעטה הקרח שמקיף
אותי בחודשים האחרונים. הסיבה העיקרית לכך שלא עדכנתי בתקופה האחרונה היתה שידעתי
שכל פוסט שאכתוב יהיה מוכתם ברחמים עצמיים, ואת אלו, כיאה לשמם, החלטתי לשמור
לעצמי. אם למדתי משהו על עצמי בשלושים וחמש שנותיי זה שהתקופות האלו של שקיעה הן
חלק ממני, ואם הן יקרו בין כה וכה, למה לבזבז אנרגיה על להרגיש רע בקשר אליהן? אז
גם כשאני מרגיש רע, אני שומר את זה לעצמי. לחלוק לא עוזר, אנשים מתעקשים לעוץ לי
עצות. תודה והכל, אבל לא תודה. כרגע אני Embracing
Dysfunctionality, ומי יודע, אולי זו תהיה כותרתו של הבלוג
הבא שלי.
אז כן, ישראבלוג נסגר, וכיאה לכל תקופת אבל פתחתי בהדחקה שנמשכה כמה
ימים. לאחר מכן דילגתי על כעס היישר למשא ומתן (עוד על זה בהמשך) ועתה נותרה לי רק
ההשלמה. על דיכאון אני מוותר.
החדשות הביאו אותי למצב של חשבון נפש וחזרתי לבקר בבלוג המקורי שלי,
מ-2004. לא הרבה נשאר ממנו. איפשהו ב-2007 גיביתי את כל התכנים ומחקתי הכול מהשרת,
למעט כמה סיפורים קצרים. בתקופת זמן לא ידועה אחר כך אבד לי הגיבוי בהתרסקות של
כונן קשיח או פירמוטו בחוסר תשומת לב. האמת? לא הכי נורא. ג'ק ג'ונסון הפנה את
תשומת ליבי לכך שאפשר לגשת לכמה דפים באמצעות מכונת הזמן, ואני לא יכול להגיד
שרוויתי נחת ממה שקראתי שם.
אבל זה לא שנותרתי אדיש לחוויה. מה שכן צבט לי בלב זה התגובות שעוד
קיימות בבלוג ההוא. לרובן הגדול לא טרחתי אפילו להגיב. כינויים שזכורים לי היטב גם
יותר מעשר שנים לאחר מכן, ולחיצה עליהם מובילה לרוב להודעה "בלוג לא
קיים" ומדי פעם ל-"בלוג פרטי". איפה הם, הבלוגרים ההם של אמצע שנות
האלפיים? רובם נעלמו, ולקחו את התכנים שלהם איתם. גם אני עשיתי זאת. היי, אתה לא
יכול לקרוא לעצמך בלוגר עד שלא התחרפנת לפחות פעם אחת ומחקת את כל הפוסטים שלך.
אבל לא כולם נעלמו לבלי שוב. בלוגרים שעודם פעילים (עד לסוף החודש
לפחות, חיחי) הם ג'ק ג'ונסון, פרוסקריפטור, ועוד מישהי שלהפתעתי פרסמה לפחות פוסט
אחד בכל שנה שעברה מאז. ויש גם כמה שעזבו את הפלטפורמה אבל נשארו בחיי, כשהמובילה
את הרשימה היא כמובן פרפל, שבזמן כתיבת שורות אלו מתעסקת במחשב שלה ועושה דברים
שאני לעולם לא אמצא בהם עניין או אדע להעריך כראוי, בדיוק כפי שהיא אדישה לגמרי
לכל דבר שאי פעם כתבתי. אני מקווה שאתם משרבטים רשימות, חברים, הסוד לזוגיות
מוצלחת נחשף פה לפניכם.
שם אחד מתוך כל המגיבים השאיר אותי עם סימן שאלה. רונה, שהכרתי מפה
אבל אחר כך נשארנו בקשר שדעך. למעשה, היא אחת משתי הבלוגריות שיצא לי להכיר, לפגוש
ולשכב איתן באותו היום. בניגוד לשניה, סיפור שכלל התגנבות מבעד לחלון באישון לילה,
ריסוק של סטנד של בובות חרסינה (אופס) ולילה אחד של תשוקה עם הרבה סימני שאלה בקשר
ליכולת שלי לקבל החלטות רציונליות, עם רונה זה היה הרבה יותר פשוט. נפגשנו, עישנו,
צחקנו, נהנינו, ובאיזשהו שלב כבר לא יכולתי יותר שלא להבין את הרמזים העבים שלה
ועשינו את זה. היה מאוד נחמד. לאחר מכן המשכנו לעשות את זה כמעט בכל פעם שנפגשנו
(מה שלא קרה בתכיפות רבה במיוחד) וזו תמיד היתה חוויה נעימה מאוד.
בשנים האחרונות ניסיתי מדי פעם למצוא את טביעות אצבעותיה של רונה
ברשת, אבל זה נראה היה שהיא בחרה להעלם. עמוד הפייסבוק שלה הוסר, ולא נותר ממנה
זכר בשום מקום. אבל אז, בעודי עובר שוב על התגובות שלה, פתאום נזכרתי, משום מקום,
בכתובת המייל שלה. לא ידעתי אם המייל הזה עדיין פעיל, אבל הרגשתי שאין לי ממש מה
להפסיד. אז הצמדתי אצבעות למקלדת וכתבתי.
"היי רונה, לא יודע אם שמעת
אבל ישרא עומד להסגר. אם את רוצה לגבות את התכנים שלך, עכשיו זה הזמן. וחוץ
מזה, מה שלומך? שנים שלא דיברנו".
חצי שעה לאחר מכן קיבלתי את זו התשובה:
"היי איגגי, כמה כיף לשמוע ממך! תודה על ההתראה, אגבה. הרבה
השתנה אצלי מאז שדיברנו בפעם האחרונה. אני באוסטרליה כבר כמה שנים, ומאז שיצאתי
מהארון כטראנס והתחלתי טיפולים הורמונליים, חיי כגבר. עובד בתור מדריך תיירים,
מתכנן לחזור ללימודים ובסך הכול מבסוט מהחיים :) מה אצלך?"
במשך דקות ארוכות בהיתי בטלפון בחוסר הבנה. ואז, כשמצאתי את העוצמה
הפנימית הדרושה לכך, הקשתי באצבעות רועדות: "אני לא מצליח לעכל את זה... חתיכת
שוק.... מדריך תיירים?! איך זה קרה?!" והלכתי לשתות כוס מים ולהירגע.
אחרי שהתבכיינתי קצת לפרפל ("היא כנראה לא רצתה להישאר אישה
אחריך" – תודה, מותק) שלחתי הודעה נוספת: "שמע, אני שמח בשבילך שאתה
מגשים את עצמך, ישר כוח! אבל אם להודות על האמת, אני קצת מאוכזב עבור עצמי. איכשהו
תמיד הנחתי שעוד יצא לנו לעשות סקס סוער כמה פעמים לפני שנמות." ועל כך הוא
ענה: "הלקח פה הוא תמיד להזדיין כאילו זו הפעם האחרונה ;)". מילים שאני
מתכוון לקחת איתי לקבר.
ואם כבר בענייני מגדר עסקינן, לא מזמן שאלה אותי אמא אם שמעתי שאחת
הבנות דודות שלי, מהצד החרדי של המשפחה, פרסמה בפייסבוק שהיא "עומדת להתחתן
עם בחירת ליבה."
"בחיר ליבה," תיקנתי אותה.
אמא דפקה בי מבט של מה אתה בא ללמד אותי עברית, אני הקראתי לך שלונסקי
לפני השינה כשאתה עוד לא ידעת בכלל מיהו מהו מיקי מהו. "לא בחיר, בחירת.
אם זה היה בחיר ליבה, היו מזמינים אותנו לחתונה."
נותרתי הלום קרב וללא הגה כוח. מה קורה בעולם הזה, כשבחורות
נימפומניות הופכות לגברים, ונשים חרדיות מתחתנות עם נשים חרדיות אחרות? אני מרגיש
שהעולם מתקדם בצעדי ענק, ואילו רק אני נשאר מאחור במערכת היחסים ההטרוסקסואלית
שלי, לבד בחדר, משחק מאסטר אוף אוריון כאילו המילניום השלישי זה משהו שקרה למישהו
אחר.
אז כן, ישראבלוג עומד להסגר, שזו עוד דוגמא לכך שהעולם מתקדם – או אולי
בעצם הוא הולך אחורה? ראיתי פעם תוכנית שעסקה בדינוזאורים, ואחד המדענים שם הסביר
איך סוג מסוים של דינוזאור, דיפלודוקוס או משהו דומה, מאותם אוכלי עשב ענקיים עם
צוואר ארוך-ארוך וראש קטנטן, בעצם הלכו ואיבדו מסת מוח במהלך האבולוציה שלהם.
עבורם, מוח גדול היה חיסרון הישרדותי; קשה להזרים מספיק דם במעלה הצוואר המפלצתי
הזה. אז ככל שהם הלכו וגדלו המוח שלהם הלך וקטן, ובמילים אחרות, הם נהיו טיפשים
יותר ויותר. זה לא הפריע להישרדות שלהם כמין, להפך: הם נחשבים לאחת מקבוצות הדינוזאורים
המצליחות ביותר. וכל זה אומר שלהשרדותיות יש קריטריוניי הצלחה שונים לגמרי ממה
שניתן לצפות לו באופן נאיבי.
הרשו לי לפרט: בניגוד לבלוגרים רבים, אני לא גדלתי בישראבלוג. אני "גדלתי"
(וכבר הייתי בן 15 בזמנו) ב-mIRC, שהיתה פיסת טכנולוגיה מרהיבה.
חדרי צ'אטים גלור, שיחות פרטיות, העברות קבצים – אפשרות היה לעשות שם הכול, ואי שם
ב-'97 ה-mIRC שרץ באנשים. פאסט פורוורד
לכמה שנים לאחר מכן, וכמות האנשים ירדה פלאים. לאן הם נעלמו? מסתבר שצצו ברשת כל
מיני תחליפים מבוססי דפדפן, שלא הצריכו מאנשים להתקין תוכנה כה מסובכת כמו mIRC (סרקזם, זה לקח בערך חצי דקה וכלל רק ללחוץ
על נקסט כמה פעמים, אפילו לא ביקשו ממך להסכים לחוזה ארוך וסבוך שמטרתו היחידה
הינה להבטיח את אחת הכליות שלך לשימושה הבלעדי של ממשלת סין). צ'אטים בדפדפן, כמו
זה של תפוז, מצד אחד, ופורומים, כמו זה של היידפארק, מצד שני.
כמובן שהצ'אטים מבוססי הדפדפן היו נחותים לצ'אטים של mIRC מכל בחינה, למעט הבחינה האחת שבאמת חשובה –
כל האנשים עברו לשם. אותו דבר בנוגע לפורומים. פורומים זו צורת התקשורת האינטרנטית
העלובה ביותר, כשחושבים על זה. אתה משאיר הודעה, ואז מישהו בא ומשאיר גם הודעה, ואז
אתה יכול להגיב להודעה שהוא השאיר להודעה שלך. איפה הדינאמיות? איפה התקשורת בזמן
אמת? הטכנולוגיה הלכה אחורה, ויותר ויותר אנשים אצו-רצו לפתוח שרשורים בהיידפארק.
ואיפה היידפארק עכשיו? ננטש, כשבאיזור 2007 כזה פייסבוק הפך למקום שאליו נוהרים
ההמונים. בפורומים לפחות תקשרת עם אנשים אחרים. בפייסבוק זה פשוט ערימה עצומה של
אנשים שמדברים על עצמם, ואף אחד לא טורח להקשיב. כמו הבדיחה הישנה על כך שמונולוג
זה אדם אחד שמדבר על עצמו, ודיאלוג זה שני אנשים שמדברים על עצמם (אגב, הייתי
מרביץ את הבדיחה הזו הרבה כשהייתי מעביר קורסים באנגלית לתלמידיי מכללות, והם אף
פעם לא הבינו אותה).
והיום גם פייסבוק בתהליכיי נטישה, כשהצעירים עוזבים לטובת אינסטגרם,
שאני אפילו לא בטוח לגמרי מה עושים שם, אבל ממה שהבנתי זו פשוט זניחה סופית של
הטקסט ומעבר לתקשורת וויזואלית מבוססת תמונות. העולם צועד קדימה, הטכנולוגיה
אחורה, וישראבלוג מצטרף לשורה המכובדת של מתינו המעטרים את שולי הדרך, צביקה-א' צביקה-ב',
חמסינים-במשלט, מי אתה ברוך ג'מילי.
(אגב, שלא ייווצר הרושם כאילו אני נגד טראנסג'נדרים או נישואים
חד-מיניים. שכל אחד יעשה מה בזין שלו, בין אם הוא נולד עם הזין הזה או שזה דגדגן
שהוגדל מלאכותית. אני לא שופט. אבל אני כן מרגיש קצת כמו מים מחוץ לדג. עולם שבו
לקרוא לאדם בעל צורה נשית "את" זה מעליב ולא-מתחשב הינו עולם שאני לא
מבין עד הסוף.)
אז כמו שציינתי בתחילת הפוסט, התגובה העיקרית שלי לסגירתו של ישראבלוג
היתה משא ומתן: "בסדר, שייסגר, אבל...", וה-"אבל" שלי היה
שאני לא רוצה לאבד את הבלוג של איווט. הבלוג הזה הוא כל מה שנשאר ממנה (זה ודף
בפייסבוק שגורם לי לרצות להקיא בכל פעם שאני מבקר בו, שזה הרבה יותר מדי), ואני לא
יכול לסבול את המחשבה שהוא ייעלם לנצח בתהום הנשייה. גם ככה מופיעים בו רק פוסטים
שנכתבו אחרי 2007, וגם אם הפוסטים הישנים יותר הועברו לטיוטות, הם אבודים עבורי.
אז הקדשתי יום מחיי כדי למצוא דרך לשמור את הבלוג שלה. יכולתי כמובן להכנס לכל דף
ודף בבלוג ולשמור אותו כ-HTML, וזה גם היה לוקח לי פחות
זמן, אבל בסוף כתבתי סקריפט שבעצם עושה בדיוק את זה, אבל אוטומטית. את ההוראות,
כולל סרטון (שלהכין אותו לקח כמעט אותו זמן כמו להכין את הסקריפט, כי התוכנה של
צילום המסך תקעה לי את המחשב הגרוטאה שאני משתמש בו בשלוש שנים האחרונות) אפשר
למצוא בפוסט הקודם. אז אם יש בלוג עזוב שמסיבה כלשהי יקר לליבכם, אנא עשו בו
שימוש. אני לא סומך על ערוץ 10 שהתכנים באמת יגיעו לספריה הלאומית, וגם אם כן, מי
יודע אם לא נצטרך למכור את הכליה השנייה כדי שיאפשרו לנו לחטט שם.
בניגוד אולי למה שאפשר להבין מהכותרת, יש לי עוד כמה פוסטים שאני רוצה
לפרסם לפני שמורידים לנו ת'שאלטר. באשר לתוכניות לעתיד – אין לי מושג. לא בא לי
לעבור לפלטפורמה אחרת, ואני גם לא יודע לאן, אבל בסופו של דבר החשק לכתוב לא ילך
לשום מקום. אני חושב לתת לרוח לשקוע ואז לראות לאן האבק נושב, וללכת לאן שזה לא
יהיה שרוב האנשים ילכו וימליצו עליו. אין ספק שישראבלוג הינו אתר ישן ומתפרק שזקוק
היה נואשות למתיחת פנים, אבל יש בו קסם קהילתי שבינתיים לא ראיתי במקומות אחרים.
הוא כתוב במיוחד בשביל לעודד את התקשורת הבין-בלוגית, וזה בעצם מה שאני מחפש. אני
לא כותב לעצמי – את זה אני עושה במחברת ייעודית שמסתובבת לי בחדר – אני כותב כדי
שאנשים יגיבו לי ויאמרו לי מה יפה, חכם ומוכשר אני, גם כשאני לא. ואז אני יכול
לבקר בבלוג שלהם ולתהות על קנקנם ולהשאיר להם תגובות משלי. זה תמיד היה סוד הקסם
של ישרא בעיני, גם בשנים הדיי-ארוכות שלא הייתי פעיל.
נ.ב
ביקרתי עכשיו בדף הפייסבוק שנפתח לפליטיי הקהילה, ואנשים שם חושפים את
עצמם על ימין ועל שמאל. אני לא יודע למה זה כל כך מפריע לי, אבל אני מרגיש כמו
משגיח חרדי בחוף נודיסטים. כלומר, שיהיה לכם לבריאות, תהנו וכל זה, אבל אני חושב
על Five Years של בואי ונהיה לי קצת רע. רק בגלל שהעולם
עומד להסתיים זה לא אומר שאנחנו צריכים לפרוק כל עול! שמרו קצת לאחרי החתונה!