הערה מספר 1: יש בלוגים שיקרים ללבכם ואתם רוצים להבטיח שלא ירדו לתהום הנשיה? בפוסט הקודם אני סוקר את כלי הגיבוי הזמינים. אל תגידו "לא ידעתי", כי איגנציוס יגיד לכם "שקרנים חולירעות, ידעתם גם ידעתם, עובדה שקראתם".

הערה מספר 2: ההחלטה אם להמשיך לכתוב ואיפה היא כזו שתתקבל אצלי כנראה רק אחרי שישראבלוג ירד מהאוויר. אם אתם מעוניינים לקבל הודעה על המיקום החדש, מומלץ להרשם במייל לבלוג הנוכחי. תודה!

לפעמים קורה ופרפל שואלת מה יש לאכול, ואני עונה שהכנתי אורז. במקרים כאלו היא צוחקת ושואלת אם אני מתכוון לאורז לבן או לאורז צהוב, ואני צריך לעצור ולחשוב על זה רגע. ומדי פעם קורה שאני נאלץ להודות שהתכוונתי בעצם לאורז צהוב, קרי: תירס.

אני לא יודע מתי התחיל אצלי הבלבול הלקסיקלי הזה, מתי הסתבכו לי הנוירונים באופן שבו "תירס" הפך אצלי ל-"אורז", אבל אני חושד שעשיתי זאת שנים ארוכות לפני שבכלל הבנתי שזה מה שאני עושה. אם פרפל לא היתה מסבה לכך את תשומת ליבי, אי שם בשנים הראשונות לחיינו המשותפים, יכול מאוד להיות שהייתי ממשיך בכך עד היום, לא מודע לבלבול ולספקות שאני מותיר מאחורי.

לפני כמה חודשים חלה התפתחות מדאיגה, כשגם "גזר" הצליח להידחף לנישת ה-אורז/תירס איכשהו, ובמטבח נוצר מאזן אימה משולש בין האדום, הצהוב והלבן. פרפל חשבה שזה מצחיק, בעיקר כשניסיתי ממש לעצור ולחשוב על מה שאני אומר, ועדיין טעיתי.

רצה הגורל וגם אמא היתה במטבח באותו זמן, וכשפרפל סיימה לצחוק עלי אמא אמרה לה: "ושמת לב שהוא אומר תמיד 'ראשון לציון' כשהוא מתכוון ל'זכרון יעקוב'"?

"נכון!" הסכימה פרפל בהתלהבות של ילד. "ולאשקלון הוא חצי מהזמן קורא אשדוד!"

אני שתקתי, חלקית בגלל שהפה שלי היה מלא בתירס, חלקית בגלל שחשבתי שכל דבר שאומר רק יעודד אותן וזה יסתיים בכך שהן יעלעלו באלבום תמונות הילדות שלי (צריך לשרוף את החרא הזה בהזדמנות), וחלקית כי הייתי שקוע במחשבות. נזכרתי איך בגן חובה, או אולי רשות, הגננת חשבה שאני עיוור צבעים כי לא ידעתי להבדיל בין סגול לוורוד. אבל זה לא שלא ראיתי את ההבדל ביניהם, פשוט לא הצלחתי להתאים להם את השם הנכון. לוורוד קראתי "סגול", ולסגול "וורוד".

עוד לא סיימתי לבלוע (ואמא ופרפל עוד לא סיימו לרכל עלי בפני) ונזכרתי שגם עם "שזיף" ו-"אפרסק" היו לי בעיות כל ילדותי, וכואבות במיוחד: אני מאוד אוהב אפרסקים, ושזיפים – לא כל כך. אבל תנחשו מה יצא לי מהפה בכל פעם ששאלו אותי איזה פירות אני רוצה מהמכולת? בדיוק.

מאז אותו יום במטבח התחלתי לתהות אם יש סדר בשיגעון. ה"גזר" יצא בינתיים מהרוטציה כלעומת שבא, ו-סגול/וורוד לא התבלבלו לי כבר שנים ארוכות, אבל אורז/תירס, ראשון/זיכרון, אשדוד/אשקלון ועוד כמה ממשיכים להפיל אותי, גם כשאני *יודע* שאני צריך להיזהר עם המילים הללו, עוד לפני שהן יוצאות לי מהפה.

(אגב, יש לי קושי דומה עם התאמת המין למספר. כמה שאני לא מתאמץ, חושב, בודק, ומתקן את עצמי, בסוף תמיד אומר "חמש" במקום "חמישה" ו"שבעה" במקום "שבע".)

והרי המסקנות: שליפת המילים אצלי הולכת, כנראה, מהסנמטי לפונטי. רוצה לומר, כשאני (לא בדיוק אני, הפונקציה הניהולית שלי שאחראית על שליפת מילים) מחפש מילה מסוימת, אני קודם אוסף את המילים שהמשמעות שלהן דומה; נגיד ואני מחפש את המילה לפרי אהוב, אז אני ניגש ראשית כל למקום שבו מאוכנסות המילים שמתייחסות לפירות. יש שם נקטרינה, תפוז, בננה (אומנם עשב, אבל בכל זאת) ושאר פירות. עכשיו אני צריך לבחור מהן את המילה הנכונה, ולצורך זה אני מחפש אלמנטים פונטיים מסוימים. נגיד, הצליל של "פ". ומי קופץ בראש כמו שזיף? החמור. וכך במקום אפרסק קיבלתי פרי שנוטה לעשות לי שלשול.

או במקרה של זכרון\ראשון. שתיהן ערים (סמנטי) ששמן מורכב משתי מילים (לקסיקאלי), כשבמילה הראשונה רצף התנועות הוא i-o (פונולוגי-פונטי). ואורז\תירס? שני דגנים, שניהם מורכבים משתי הברות, כאשר העיצור הראשון בהברה הראשונה הוא ר'. גם ב-"גזר" יש שתי הברות, ויש

 גם ר', אם כי לא במקום הנכון.

אבל מה בקשר לוורד\סגול? טוב, כאן אין לי תשובה. זה נכון שיש דמיון פונולוגי מסוים, אבל זה משותף לרוב הצבעים: ירוק, כחול, צהוב, כתום, שחור...  כולן מילים דו-הברתיות עם רצף הברתי של a-u. היוצאים מן הכלל הם חום ובז' להבה.

אז מה למדתי מכל זה? לא הרבה. בעיקר שתקשורת מוצלחת מבוססת לא רק על תוכן סמנטי, אלא גם (ואולי בעיקר) על היכרות אישית, ציפיות, ידע קודם והבנת המצב. ובמילים אחרות – דיסקורס. כמו שכולנו מבינים שהתשובה המתבקשת ל-"אתה יכול לסגור את הדלת?" היא לסגור את הדלת, ולא "כן, אני דיי בטוח שהפעולה הזו נמצאת בטווח הדברים שאני מסוגל לבצע", מי שמכיר אותי מספיק זמן מבין שהתגובה המתבקשת ל-"הכנתי אורז" הינה "באיזה צבע?"

בעולם מושלם הייתי מקבל על זה לפחות שלוש אחוזי נכות.