הסיבוב הראשון שלי בישרא היה אי-אז באיזור 2002-2004. כולה היה מדובר בשנתיים, מקסימום שנתיים וחצי, אבל זה הרגיש בזמנו – ומרגיש גם עכשיו, תאכלס – כאילו נמשך חיים שלמים. הכרתי אנשים (עם חלקם אני בקשר עד היום), חוויתי הרפתקאות, כתבתי הרבה פוסטים, אבל בעיקר ישבתי בבית וריחמתי על עצמי, כי זה מה שאני טוב בו. בסופו של דבר עברתי לבאר שבע והבלוג גווע, אבל יצאתי ממנו עם הדבר הכי טוב שקרה לי, הלא היא זוגתי פרפל.

ב-2015 פתחתי בלוג חדש, הנוכחי. זה היה אחרי שעזבתי את באר שבע ושבתי לבית הורי, עם פרפל, וכנראה שהיה משהו בלשבת שוב בחדר נעוריי ולרחם על עצמי שעורר בי את יצר הבליגה. בהתחלה רציתי להיות כותב אדג'י ומעורר מחלוקת. מהר מאוד הבנתי שאני הרבה יותר אוהב להיות מצחיק ושנון. השקעתי ממש בכל פוסט ופוסט, מה שהיה לחלוטין הגיוני בזמנו כי לא היה לי שום דבר אחר לעשות עם עצמי. לאחר מכן התחלתי לעשות תעודת הוראה ואז גם לעבוד ואז לעבוד בשתי משרות ואז להפסיק לעבוד לגמרי. בקיצור, קרו כל מיני דברים ומי שמעוניין יכול לדפדף אחורה, וגם יכול להשאיר תגובה (חולירע).

ב-2019 הסוף של ישרא, שתמיד ריחף מעלינו כמו החור באוזון, ושגם עליו השתנתי בקשת, החליט שהיה לו מספיק פיפי והשתין עלי בחזרה. כותבים עזבו. האתר קרס תדיר. ואני, בלי בקשר, הרגשתי שכבר ריחמתי על עצמי בפרהסיה עם כל המילים שיכולתי למצוא, ומעבר לזה עדיפה השתיקה על העלאת גירה. בנוסף, כל זמני הוקדש למעקב אובססיבי אחר הבחירות המתקרבות בארצות הברית. ואז בסוף 2020 הדמוקרטים רימו, התקשורת שיקרה וטראמפ הפסיד, ואני נותרתי עם כובע MAGA מיותם ופוסט מפלצתי של שלושתאלפים מילים שחזה את ההפך הגמור.

להגיד שלקחתי את ההפסד של טראמפ באופן אישי זה כמו לומר שלפוטין יש שאיפות צנועות להגמוניה אזורית. הייתי שבור, ובאופן לא-לגמרי מקרי, גם מרושש. ומיואש. ונטול מוטיבציה לבלגלג. כי בסופו של דבר, אני לא כותב פוסטים בשביל עצמי; אני כותב כי אני רוצה תגובות. אני רוצה לדעת שמישהו, עדיף הרבה מישהו-ים, קורא, נהנה ומעריך את ההשקעה שלי. וגם בלי שישרא יקרטע אל מותו, יותר ויותר מצאתי את הסיפוק הנרקסיסטי הזה מקבוצות כתיבה. בחישוב הקר והדוחה של עלות-סיפוק, אני מעדיף חמש-שש תגובות סופר-דופר מפורטות על פני שלושים תגובות כלליות של שעשוע. וגם, עם כל ההשקעה שפוסטים מסוימים זכו לה, כתיבת בלוג-יומן היא לא, לדעתי, ספרות, וגם לא יכולה להיות כזו (אלא אם הוא נכתב מנקודת מבטה של דמות בדיונית). אני שייך לאסכולת ה-"אם אתה לא סובל עד מוות כשאתה כותב, you're not doing it right."

ב-2021 מישהי שהכרתי פה בתור איגנציוס שאלה אם אני רוצה לבוא לעבוד בחברה שלה, ובכך קבעה ללא עוררין את היותה הדבר השני הכי טוב שיצא לי מישרא. כמובן שאמרתי לא. אני הרי איגנציוס, נערכם העובד, שלא יצלח לשום עבודה ממוסדת. וחוץ מזה, היו לי את השיעורים הפרטיים שהיה להם את הפוטנציאל הלגמרי תאורטי להוות הכנסה כמעט מספקת לחיים סמי-עצמאיים. אבל אז היא שאלה שוב והבנתי שאני חייב לעצמי לפחות לנסות.

זה היה לפני שנה. חוויתי מעבר חד מלעבוד שעתיים ביום (ביום טוב) ללעבוד שמונה וחצי שעות במשרד ואז לקנח בעוד שעתיים-שלוש (ולפעמים ארבע-חמש) שעות של שיעורים פרטיים, עם עוד איזה שעתיים-שלוש של נסיעות בין לבין. "לקום בחמש בבוקר" הפך מבדיחה פרטית שלי עם פרפל על תוכניות לא-מציאותיות למציאות חיי, ו-"לחזור הביתה בתשע" הצטרף בתור הפאנץ' ליין. לתדהמתי וליגוני הקודר גיליתי שאני לא שונא להגיע למשרד – להפך, אני נהנה לשרוץ שם בלי לעשות כלום ולקבל על זה כסף. מסיבות שעדיין אינן ברורות לי הבוסית שלי מרוצה ממני וחברי למשרד תופסים ממני גאון מחשבים כי אני מכיר כמה פונקציות באקסל. לא ארחיב על המשרד כרגע, אבל מאז שהתחלתי לעבוד פה הפסקתי לרחם על עצמי (בגדול. בקטנה אני עדיין Little bitch מדי פעם).

וכל זה מתחבר לשאלה, אז בשביל מה לכתוב בלוג? אם שתי הסיבות שהניעו אותי בעבר לכתוב הן הרצון להתבכיין והנהייה אחר קוראים, ועכשיו אין לי על מה להתבכיין ויש לי קבוצת כתיבה משלי שאני מנהל ובה כולם מוכרחים לתת לי הערות פעם בשבועיים או שאבעט אותם מקבוצת הוואטסאפ שלנו, מה עוד נותר לישרא להציע לי?

והתשובה, אני חושד, היא כתיבה לצורך עיבוד פנימי. אם יש משהו אחד שאני ממש טוב בו זה פונקציות באקסל, מסתבר, אבל במקום שני קרוב זה היכולת לא לעשות רפלקציה. ואני מתחיל לחשוב, עכשיו כשאני כבר בן ארבעים והולך כמו בן אדם מבוגר ומגעגע כמו אדם מבוגר, אולי הגיע הזמן להיות קצת רפלקסיבי. וכן, ברור לי שאני לא יכול להתאפק מלערבב מטאפורות ולשתול בדיחות אבא בכל מקום ולנסות להצחיק באמצעות ביזוי השפה העברית ומייסדיה, אבל אני באמת חושב שיש לי משהו להרוויח מלחזור לסיבוב שלישי בישאר, כזה שיתאפיין יותר בעשיית סדר פנימי וניסוח הנרטיב האישי שלי, ופחות בלחשוב על כותרות מצחיקות לתמונות עם לינקים מפתיעים.

אבל נאמר וזה יקרה – ולמען הסר ספק, אני לא מתחייב על שום דבר – האם לעשות זאת תחת שמו של איגנציוס זו הבחירה הנכונה? מצד אחד, זה לא מרגיש הכי נכון. כשישרא נסגר אמרתי שזה סופו של איגנציוס, ושאם אחזור לכתוב זה יהיה בזהות חדשה. אבל מצד שני, ישנו סיכוי מסויים שאם אכתוב פה קוראי עבר עשויים להתעדכן על כך ולחזור להגיב. וגם אם אני פחות זונת תגובות במוצהר, אני בהחלט עדיין זונת תגובות מבפנים (למרות שאני מעדיף את המונח "צועד-רחוב תגובות"). וחוץ מזה, אולי יש משהו הרואי בזה שאיגנציוס יזכה סוף-סוף להתבגר. מגיע לו. ואולי יתברר שאני עדיין אותו ה-little bitch והכל זו סימולציה, לכו תדעילון מאסק.

אז זהו. אולי עוד יכונו פוסטים נוספים בסגנון ואולי לא.

מה שאני בהחלט יכול להבטיח, בהנחה שישרא יחזיק עד אז, זה פוסט חגיגי ועצום מיימדים שיתפרסם בעוד כשנתיים וחצי, לכבוד זכייתו המחודשת של טראמפ בנשיאות ארצות הברית. אז כך או כך, מונגולואידים יקרים, עוד תזכו לחוש את צריבת השוט על כתפיכם העלובות.

שאו ברכה!

איגגי והמקקים חולירעות.