בלבולי מוח... בדרך כלל

אילו רק היה לי סמיילי ישן למצבי הרוח פה. אני מתה מעייפות. אני תשושה. היה זה אחד הימים הכי ארוכים והכי חסרי תועלת שאי פעם חוויתי.

לא שלפגוש את החבר פעמיים באותו יום בשני בתי קפה שונים היה כל כך נורא. זה היה נהדר.

וכן, טוב, היתה לי הזדמנות סוף סוף ללכת לחנות מוצרי אפייה ברח' ירמיהו 19 (י-ם) ולקנות תמצית מנטה ותמצית תות ושקיות זילוף וכו'.

כל זה סבבה.

אבל פאק איזה יום חסר תועלת.

הוא התחיל לי בתשע בבוקר, והתכוננתי לצאת מהבית. כמעט פספסתי את האוטובוס של 11 אבל בסופו של דבר הוא הגיע, ונסעתי. לוקח לי לפחות שעה להגיע למקום רלוונטי בעולם הדפוק הזה ששמו ארץ ישראל. זה חתיכת כאב ראש. וגם אם היה לי רשיון נהיגה, בכל זאת הייתי מוצאת את עצמי לוקחת אוטובוס כי יש לנו רק אוטו אחד ואבא שלי משתמש בו. אז האופציה של להיכנס לירושלים תוך חצי שעה או לתל אביב תוך ארבעים דקות גם היא לא אופציה הקיימת בעולמי. כרגע. 

בערך בשתיים עשרה בצהריים הגעתי לירושלים, וקלטתי שיש לי ליפסטיק על החולצה, אז כמובן שהייתי צריכה לקנות אחת חדשה, כי מי מגיע לראיון עבודה כשיש לו (לה) ליפסטיק על החולצה? לא עושים את זה. אז בזבזתי איזה עשרים דקות בחנות ההיא HOODIES בסינמה סיטי, מודדת חולצות.

מה הקטע הזה של חברות הלבשה לייצר חולצות שקופות? למה שאני פאקינג ארצה ללבוש חולצה שקופה? אני נראית כמו מישהי שלובשת חולצות שקופות? מה אני שטוחה? לא. לצערי, לא. אני לא שטוחה אז לא, אני לא יכולה ללבוש גופיות מתחת לחולצות הפאקינג שקופות שלכם, מצטערת. חוץ מזה שממש לא בא לי לקנות גופייה חדשה על כל חולצה שלכם. וגם ממש לא בא לי לבזבז חצי שעה בחנות שלכם בחיפוש אחר חולצות שלא ייגלו לאנשים שיש לי חזייה שחורה מתחת. אז בסדר, בסופו של דבר מצאתי חולצה אבל עדיין? מה לכל הרוחות עובר לחברות האלה בראש?

לא יודעת...

הגעתי לראיון אחרי נסיעה חביבה בקו 7. מלון ענבל, כמה שהוא נראה פלצני, דורש שתלךלאחורה שלו כדי שתגיע לראיון. והאחורה נראה כמו איזה מפעל סור. מדכא רצח. זה ככה בכל המלונות? האם זה מה שכל עובדי בית המלון רואים בעצם בזמן העבודה שלהם? 

וכל הראיון הזה היה ממילא בזבוז זמן וכסף עצום וממש חבל. ודי אין לי סבלנות להיכנס לפריטי פרטים כי הראש שלי מתפוצץ כבר. 

אז לא, אין לי עבודה עדין, כי אני גרה בחור ואני לא ניידת והטעו אותי בטלפון כשאמרו לי תשע-וחצי היא תחילת המשמרת ולא שש וחצי בבוקר.

ואולי טוב שכך. לא יודעת.

בכל מקרה, אני מתה מעייפות, אז אני חושבת שהזמן לישון הגיע.

פאק, כבר עשר בלילה. ומצד שני, זה כל כך מוקדם, אבל אני מרגישה מתה. פשוט מתה. 

אבל אני בסדר. זה סתם עייפות!

לילה טוב אהובים