בלבולי מוח... בדרך כלל

מה כותבים בבלוג בכלל? לפי מה שראיתי מכל הבלוגים האחרים באתר הזה וממה שזכור לי מעבר יחסית די רחוק, לא דברים שמחים כל כך נמצאים בארץ נענע. ובכל מקרה, אני פותחת בלוג מסיבה אופטימית, כי מחר יש לי ראיון עבודה אחרי מספר חודשים שלא עשיתי כלום עם החיים שלי (יותר כלום מפרודוקטיביות, ז"א). ופה שואלים "איפה הראיון?" וגם "לאיזה עבודה" ובנוסף "ואיך את יודעת שלא תחטפי הרי ארץ ישראל פה ולא רק שאת יהודייה את גם בחורה."

אז התשובה לשאלה מספר אחת היא: "מלון ענבל, זה ליד גן הפעמון. יש להם מספר מסעדות וספא ובריכה ואני לא שוהה שם לילה אבל לפחות אני יודעת שאני עובדת במקום... מפואר."

מפואר היא המילה? בא לי לאמר פלצני אבל זה לא נחמד ואני גם מפחדת שמי שתראיין אותי (ככל הנראה בחורה כי מי שדיברה איתי בטלפון היתה כזאת) אולי תמצא את הבלוג הזה ותראה פוסט ראשון של המועמדת הגברת הצעירה נטע-לי בר-שדה מצור הדסה שקראה למלון פלצני. ומה הקריטריון לפלצנות? אם בא לי לקנות שם חדר לכל החיים, ככל הנראה שהמלון פלצני למדי ואם הוא לא אז שפו, עשיתם עלי רושם טוב. 

ורק בגלל שבית מלון נראה פלצני ונשמע פלצני לא אומר שהאנשים בו בהכרח פלצנים גם הם (הנה אני מצילה את עצמי מפיטורים טרם העסקה). הבחורה בטלפון דווקא נשמעה ממש נחמדה ואני בטוחה שהצוות יהיה מקסים ואולי במספר חודשים הקרובים (2-3 אלא אם יידחו לי שוב את הגיוס) אני אשיג משפחה חדשה. או שלא. אולי אני אגלה שאני ממש גרועה במלצרות, כי בכל זאת אין לי נסיון בזה ואולי אני בטעות אפיל איזשהי צלחת על איזשהי אישיות חשובה וזה או זו ייתעצבנו עלי ואז אפוטר. אין לדעת מה יהיה. אבל בינתיים, המלון לטעמי. 

ובפסקה האחרונה גם מצאתי את ההזדמנות לענות על שאלה מספר שתיים על ידי ציון סוג העבודה שאני מתראיינת אליה וזוהי עבודת מלצרות. ותמיד אמרו לי שמלצרות זו עבודה חרא ואני מאמינה להם. לדעתי כל עבודה שקשורה לשירות לקוחות כל שהוא היא עבודה נוראית ומסכנים אלה שעובדים בה כי אולי לרוב יש לקוחות חמודים ומקסימים שנותנים טיפים מרהיבים אבל בואו לא נשכח לא הלקוחות הפחות נעימים.

נביא דוגמא:

עבדתי במשך השנה שעברה במכולת שכונתית ליד הבית. עבדתי שם מספר חדשים והיה דווקא די סבבה. עבודת קופה. אין הרבה סבל בזה חוץ מכשאישה מגיעה אלי על הבוקר כשעוד אין עודף, עם שטר של מאתיים שקל כדי לשלם על שתי שקיות שוקו ולחמניות. שטר. של. מאתיים. שקלים. חדשים. 

אתם רואים איפה האבסורד?

שאלתי אותה אם אולי היא מעדיפה לשלם עם כרטיס אשראי כי עוד אין לי עודף נורמאלי לתת לה והיא אמרה שאין לה זמן. אז פתחתי קופה והתחלתי לספור מטבעות. זאתי מבקשת ממני למהר, ואחר כך כשאני מביאה לה חופן של מטבעות שכמעט נופלות לי מהיד היא שואלת אותי, "מה זה?"

"עודף," אמרתי.

"אין לך משהו אחר?"

"אמרתי לך כבר שאין לי שטרות נורמאליים."

"למה אין לך?"

"כי שבע בבוקר ורק פתחנו לפני חצי שעה."

ואז זה חוזר והולך וחוזר והולך כל השיחה הלוך ושוב ככה היא מתלוננת אני מגנה ובסוף היא רצה לאוטו להביא ארנק.

"פשוט בזבוז של זמן," היא אמרה.

וכמה כמה כמה שרציתי לאמר לה, "אשמתך." אבל לקחתי ריטלין באותו היום אז טקט היה לי גם אם מעט קצת, למרות השעה המוקדמת. שתיתי לי את המיץ תות בננה והיא הלכה חזרה לאוטו מסתכלת על השעון ומביאה לילדים שלה שוקו ולחמנייה כמו שהם רוצים. ולמה הם לא יכלו לאכול ארוחת בוקר בבית? למה כל הריצה הזאת? ולמה בשבע בבוקר כשבית הספר לא מתחיל עד שמונה? לאן את ממהרת גברתי? 

בדרך כלל אלה לא ממהרים לשום מקום, וזאת האמת. הם רק אומרים לך שהם ממהרים כדי שאתה גם תמהר. אבל לא עם זה יש לי בעיה. יש לי בעיה שהיא שילמה לי על מוצרים שעלותם בסך הכל היה עשרים שקל עם שטר של מאתיים. מי עושה את זה? 

ביום אחר אני זוכת שבא אלי מישהו ביום שלישי אחר הצהריים, משמרת הכי עמוסה של השבוע (כן, כן, יותר עמוסה משישי לפני כניסת שבת), וזאת בגלל כל הצופיפניקים. פאקינג צופיפניקים. אף פעם לא שנאתי את תנועת הצופים עד שעבדתי במכולת צור הדסה בימי שלישי אחר הצהריים. ובסיפור זה הבעייה לא היתה בחניכים, דווקא. למרות שגם אלה עושים לא מעט צרות, אלא באחד המדריכים שלא אנקוב בשמו כי אנחנו מכירים. וזה בא אלי וקונה מספר מוצרים שביחד השווי שלהם עולה לעשרים וחמישה שקלים ושישים אגורות. והוא לא משלם עליהם עם שטר של מאתיים, אלא עם שקית ענקית שכולה מלאה במטבעות של עשרה אגורות. ומי שעבד כקופאי יודע איזה בני זונות הם האנשים שעושים את זה. מילא לשלם על משהו קטן, שלא עולה במחיר שלו על החמישה שקלים. אבל עשרים וחמישה פאקינג שקלים באגורות????

שוב:   

לא הייתי במצב רוח להתעצבן אז שמתי את השקית בצד, ולמזלו כל הכסף היה שם, כי אם לא הייתי מחסלת אותו ביום למחרת כשהייתי מגיעה לבית ספר. מזלו.

ואולי כדאי שאפסיק לספר פה את סיפורי המכולת שלי כי אחרת אני אתפוצץ. אני מעדיפה שלא להתפוצץ בזמן הקרוב, שזה די מצחיק לאמר כי אני נכנסת לירושלים מחר ואם אתקבל לעבודה עוד אצטרך להיכנס עם אוטובוס דרך כביש המנהרות ומי יודע מה ייזרק עלינו שמה. 

אני חושבת שזה הבלוג היחידי בכל האתר הזה שבו הכותבת מסכמת את הפוסט עם: "ממש לא בא לי למות. ממש, ממש לא."