חופש גדול
1992
אלירן
כך קראו לו
הוא זרק לי את המשפט הכי מבאס שיכולתי לשמוע בגיל כזה (או בכלל)
"כשישעמם לי אני אקרא לך ונשחק"
זה נאמר בתגובה לכך שיצאתי לרחוב והוא לא התייחס אליי
אמרתי לו שעל הזין שלי ושאני אצא לרחוב אם ישעמם לו או לא
רק במילים של ילד בן 8
כן
זה מה שהיינו עושים פעם
יוצאים לרחוב
מגרש המשחקים היה קצה כביש ללא מוצא
הפחים היו השערים
הפיפי של הכלבים היה החמצן שלנו
נראיתי כמו ילד סלאמס
ילד שכונה ברזילאי קלאסי
שנאתי אותו באותו יום
הפסקתי לשחק איתו לתמיד
אני מאשים את ההורים שלי
יותר נכון את אמא שלי
בהגנת יתר
היא לא נתנה לי להתמודד
התערבה תמיד
דיברה עם הורים של
ניסתה לסדר
באה ממניעים טובים
חיבוק דוב
כך קרה גם כשאלירן שבר את היד וכולם הלכו לבקר אותו ולא קראו לי
כך קרה גם כשיהודה אמר לי לא לפתוח חטיף בל"ג בעומר
כך קרה גם כשהלכתי מכות עם אהוד רק כדי להיות פופולרי יותר
או כשהלכתי מהבית של פיני כי איבדתי את הסבלנות
1992
איזו שנה
שנתיים אחר כך עברנו דירה
ההורים החליטו שמיצינו את הסלאמס
ועברנו לאיזור טוב יותר בעיר
הרבה יותר טוב
עשרים דקות נסיעה מצפון לדרום
לדעתי זו העיר היחידה בארץ, בעולם, בה הדרום יותר טוב מהצפון
אבא לקח את הפנסיה הצבאית שלו
ומשכנתא
והדרמנו
לשכונה הכי טובה בעיר
רק שהמצב הכלכלי נותר כשהיה
והילדים נהיו עשירים יותר
והיה קשה יותר
גם בזה אני מאשים את ההורים
כמה נוח
בימי שישי כל הילדים נפגשו בערב
יצאו לקניון או למרכז המסחרי הפתוח
איפה שהיו חנויות ממתקים
לפעמים אף סרטים
לייזר קווסט
ועוד
אבל לי
לנו
לא היה כסף כמו למשפחות האחרות
ובימי שישי
לא תמיד הייתי נפגש עם החברים
התביישתי
1995
מול חלון החדר של אחי הייתה גינה
בגינה היו מתאספים כל הילדים
ומשם מתפזרים ליציאה של שישי
במקומות שיש בהם כיף
וצריך לפזר כסף
באחת הפעמים
אני זוכר שרציתי ללכת
כלכך רציתי
אבל לא היה כסף
ולא הייתה אפשרות
וכעסתי
אבל הפנמתי
כמו תמיד
לא סיפרתי להורים
לא יודע מאיפה הייתה לי
אבל הייתה לי משקפת
לא זוכר איך קיבלתי אותה
אולי מתנת יומולדת
ישבתי על אדן החלון
על הסורגים שאני ואחי ידענו להשתחל אליהם ביחד
והשקפנו על הכיתה
ראינו חבר ועוד חבר
וחברה
ילד ועוד ילד
וילדה
מתאספים אט אט בגינה הגדולה
ואני ואחי עומדים בשקט בחלון
וצופים בהם
במשקפת
משחקים את אלוהים
מהמרים מה יקרה
ודקות ארוכות אף ישבנו בשקט
ופשוט בהינו בילדים העשירים
בפיג'מה
בשקט
בלי שההורים יודעים
צופים בהם נהנים
כמו ללכת לראות אנשים אוכלים גלידה
עשרים שנה קדימה
זה היה אחד האירועים שהכי השריטו אותי
היום אני לא מוותר על שום פגישה
יציאה
אירוע
בכל פעם שאני מוזמן -
אני שם
ובכל פעם שמבטלים לי -
אני נשרט
זה דפוק
דפוק מדי
ולפעמים אני רק צריך שמישהו יקשיב לי
והנה מגיע לו יום כיפורים של 2015
וכפי שאמרתי אני כל הזמן מחפש חברים
ממעט לראות משפחה
ובכל כיפור מאז השחרור מהצבא -
אני לא עם המשפחה
ואם כן
אז כמה שפחות
ב-2007 עשיתי סיבוב בעיר עם חבר עד הבוקר
ב-2008 נפגשתי עם חבר מהצד השני של העיר
ב-2009 כבר נשארתי לישון אצלו
כך גם ב10
ב11 אבא נפטר ונשארתי עם המשפחה
ב12 חזרתי לחבר
ב-2013 חזרתי לחיק המשפחה, החבר נכנס לקשר רציני ואני איבדתי אותו
ב-2014 עשיתי את המפסקת עם המשפחה, חזרתי ברגל לחבר אחד לעשות אצלו את הלילה ולמחרת הייתי כל היום עם ידידה
זאת שתבריז לי ב-2015
השנה הייתי אמור לעשות עם ידידה
היא הייתה אמורה לבוא אלי לחיפה
והנה השריטה חזרה
היא הבריזה לי ממש ברגע האחרון
ואני נותרתי בפלונטר
שוב מרגיש את האמירה של אלירן
או את המשקפת על אדן החלון
אני נמצא רחוק מכולם
ואין מצב שאני נשאר עם המשפחה
רגעים של שבירה
ואני ממש לא יודע מה לעשות עם עצמי
אני אובד עצות
היום סימסתי לידידה (אחרת)
ובמהלך ההתכתבות שאלתי אותה אם בא לה להתקשר
היא אמרה שהיא הייתה שמחה אבל היא בדיוק יוצאת
ואני נותרתי אבוד
ואז החברה של החבר סימסה לי
אם בא לי לעשות איתם את הערב
בשאיפה שאשאר אחרי זה אצל המשפחה
שוב הקטע הזה של "משעמם לי אז תבוא, וכשיסיים לשעמם לי אז תלך"
סירבתי
אבוד
ומקווה איכשהו למלא את החלל
חתימה טובה!
ומלאה בחברים
צ'או
כינוי:
בלוגר חיפאי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
