מסתכלת עלייך ומתחילה לבכות.
"זו שעה מאוחרת מדי להחלטות כאלו גדולות" את אומרת וקמה כדי ללוות אותי אל הדלת.
איך את בכלל מתמודדת איתי, גוש דומע וחסר הבעה שיושב לך על המיטה ושותק.
יכולתי לשים לב שאת מנסה להסיח את דעתי, שאת הכי עדינה שאפשר. שואלת אותי שאלות לא קשורות, מספרת סיפורים קטנים, מתארת את החלום שחלמת בלילה. "את יודעת למה את בוכה?" אני מנידה לשלילה, אבל אלו את ואני. ואני ואני ואני.
הסוכר שלך מתחיל לרדת, את יוצאת להביא לעצמך משקה מתוק. אני מתחילה ללחוץ על הכחולים שלי עד שאת חוזרת.
זה מוזר, הכאב הזה מרגיע, מנחם אותי, מחבר אותי למציאות. אני כאן.
בחלום צפיתי מהצד במשחק כדורסל מרשים ביותר. כשהוא נגמר ש' התקדמה לעברנו, שמחה קופצנית ומזיעה אבל ברגע שלחשו לה משהו באוזן ההבעה שלה השתנתה לגמרי. נכנסנו לחדר והיא כרעה לצד מיטה בה אבא שלה שכב, קירח וחסר חיים. הרגשתי כל כך לא שייכת לסיטואציה אבל לא יכולתי לעזוב. אחזתי בכיסא במטרה להזיז אותו, להצמיד אותו לקיר ולשבת ליד האחרות. כולם בשקט, מכבדים את הסיטואציה ורק הכיסא עשה רעש וחרק. הרגשתי כמה אני לא בסדר ורק צריכה להעלם משם אבל לא היה לי איך. חוסר אונים.
עוד לא הצלחתי לגמרי להבין אם הכדורים התחילו להשפיע עלי או לא ואם המקור של העייפות והצורך המוגבר בשירותים מקורם במחזור החודשי הכבר בעייתי שלי או בתופעות לוואי. עייפה מאוד כל הזמן, לפעמים עייפה כאילו שתיתי קפה והוא חוסם אותי מלממש את הצורך אבל לא חווה קשיים גדולים בהרדמות. הראש שלי יותר כבד כשהוא מונח על המזרן, כאילו לא אהיה מסוגלת לקום (אבל אני חייבת). אני חווה הרבה "כמעט סחרחורת" שזה מאוד דומה חוץ מתחושת חוסר האיזון הפיזית עד כמה שזה נשמע מוזר. חוץ מזה בסופש הקודם בו הייתי בבית הכל בחוץ היה הרבה יותר חד וחי מתמיד. הרגשתי שאני יכולה לראות כל עלה, כל דשא, את הכל זז. העצים נראו מוזר. זה כמעט הפחיד אותי. יכול להיות שפשוט היה יום מאוד יפה בחוץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
urnotalone