אז היום יום שלישי, ועל זה נאמר פעמיים כי טוב...

סתם. זו מאוד לא הסיטואציה.

אז לפני 5 חודשים השתחררתי, ואני במן כאוס פנימי... השתחררתי בסוף הגל הראשון של הקורונה. ישר וגם תוך כדי ניהלתי ראיונות עבודה ובאמת תוך חודש מהשחרור מצאתי את עצמי מתחייבת לשתי עבודות. נכון למצב של עכשיו אני בחל"ת מאחת מהן (המועדפת עלי מבין השתיים). ובשנייה אני נמצאת במעגל איבה פנימי מול עצמי. כי זו לא עבודה גרועה, היא פשוט גם לא וואו. בגדול זה מועדפת בחקלאות, בתכלס אין לי שם עם מי לדבר כי עם כמה שהאנשים סביבי נחמדים או שהם תאילנדים שלא ממש יכולים לתקשר איתי נורמלי, או בדואיות שהשיחות לא כל כך מגיעות לעומק מעניין. ואני מוצאת את עצמי שומעת הרבה מוזיקה ופודקאסטים. (אמינם כזה פאקינג טוב). אז אני עובדת 6 ימים בשבוע. ולא נשאר לי זמן לנשום. במיוחד כשמחשיך כל כך מוקדם, אני מרגישה כאילו אני לא מספיקה כלום... את חבר שלי אני רואה לעיתים יחסית רחוקות, וזה מאוד מתסכל. ואני אוכלת תסביכים עם עצמי מה לעזאזל ללמוד אין לי שמץ. אני מנסה להתייעץ, ולענות על שאלונים, ניסיתי להגיע לימי חשיפה אבל הכל לא מתאפשר בגלל הקורונה. אנחנו גם לפני שיפוצים בבית, אז אפילו ימי שבת שלי נהיו סידורים וארגונים לקראת הכל. ופחות או יותר ימים נספרים בין פרקים של המירוץ למיליון ונינג'ה ישראל, קריאת ספרים בשפע, סופ"שים לסירוגין שבהם אני רואה את בן הזוג שלי, ולפעמים כמה דקות של חסד כשאני נשכבת על המזרן יוגה בדשא ומקשיבה למוזיקה. בשורה התחתונה אני מנסה להעביר את הקונספט של אין לי חיים, ואני מתגעגעת לזה. פה ושם אני מצליחה לדחוס חברה בין ימי עבודה, ואני מתה לטייל. יש לי חברה שעושה עכשיו את שביל ישראל ואני מתה מתה מתה מתה לעשות את זה . כמויות התסכול שלי מעל ומעבר. 
וזהו. רק רציתי לפרוק את אשר על ליבי. ימים מוזרים עוברים על כוחותינו, אני מקווה שאני אמצא שגרה בקרוב. 
* מתה לאמץ כלב

* מתה לעשות יוגה/ספורט כלשהו

* מתה ללמוד ריקוד על עמוד

* מתה לקרוא עוד

* מתה שהשיפוצים כבר יתחילו באמת ולא רק דברים נישתיים

*שוקלת להתחיל ללמוד פסיכומטרי

זהו. אני הייתי אני, אתם הייתם אתם. 
וגם צריכה לקבוע תוכניות ליומולדת של הבחור שעברה בסגר, אז אמן ולא תהיה קורונה באילת ובי יהיה מספיק מוטיבציה לעשות שיחות טלפון ושהמקומות שאני רוצה יהיו פנויים. אמן אמן אמן. 
ערב קסום ונפלא!