מאז שאני זוכר את עצמי אני בן אדם רגיש.
כן, מהאנשים האלה שמתרגשים כמעט מכל דבר.
בסדרות טלוויזיה, שאחד מקרובי המשפחה של הגיבור נפטר,
מסרטים שמגיעים לסוף הידוע מראש באיזה נשיקה מסחררת וסוף שמח,
מאנשים שבוכים לידי, זה שובר אותי.
מאז שאני זוכר את עצמי אני בן אדם רגיש.
אני לא בדיוק זוכר איפה זה התחיל אפילו.
אומרים לי שאחרי שנולדתי היו מלא סיבוכים ובאלגנים וביליתי לסירוגין את השנתיים הראשונות של חיי בבית חולים.
אומרים לי שבכיתי הרבה והתרגשתי כשהרימו אותי.
אולי בעצם מלפני שאני זוכר את עצמי הייתי בן אדם רגיש.
אמרו לי שבבית חולים כל הזמן רציתי שירימו אותי, קרוב לחזה. שומע את הנשימות של אמא ואבא וסבתא וסבא.
מאז שאני זוכר את עצמי אני בן אדם רגיש.
הזכרונות שלי מרגעים כאלה בילדות,
נוסע עם חברים על אופניים ורואה בקצה הרחוב שני ילדים באמצע הכביש.
אני זוכר אותנו מתקרבים ואני רואה את הילדה הולכת ומתייפחת לטלפון הציבורי להתקשר לאמא
ואת הילד הקטן יותר, כנראה אחיה, נשאר עם הכלבה הדרוסה שלהם על הכביש. בוכה ומסרב לעזוב.
אני זוכר את השיחה טלפון של הילדה עם אמא שלה, לא מצליחה לדבר, בקושי מוציאה מילים.
ואני זוכר אותי, מתחיל לבכות איתם.
מאז שאני זוכר את עצמי אני בן רגיש.
אני לא בדיוק זוכר באיזה שלב התנגדתי להיות אחד כזה, אחד שרק רוצה להיות חזק מול כל העולם.
אולי זה התחיל אחרי שאמא ואבא לא הפסיקו לריב בצעקות בבית ובכו, וצרחו. לא אהבו.
אולי עמוק בפנים אמרתי לעצמי שזה מה שקורה לאנשים רגישים.
לא רציתי להיות רגיש, רציתי להיות חזק מול כולם.
כאב לי נורא בלב שאמא ואבא בוכים וצועקים.
אז שמתי את הלב בתוך קופסא קטנה, שיירגע קצת לבד.
מאז שאני זוכר את עצמי אני בן אדם רגיש.
היו לי חברים טובים, אותם אלו מסיפור האופניים. אבל אני זוכר שהיו כל מיני ריבים וחרמות. אפילו אני הנהגתי איזה חרם אחד.
באחד הפעמים אפילו גם עליי איזה חרם והייתי צריך למצוא חברים חדשים. וכאב הלב.
על אותה הקופסא, שבה ישב הלב, שמתי מנעול. פחדתי שהוא יצא בדיוק כשלא מתאים לי וייכאב לי כמו פעם.
התבגרתי קצת, מצאתי חברים חדשים וחשבתי שאני נעשה בן אדם בוגר יותר.
אז הרשיתי לעצמי קצת להתפרע, לצאת יותר ולהכיר עוד אנשים.
והקודמים קצת איכזבו. וכאב הלב. אז הוספתי עוד שרשרת ועוד מנעול על הקופסא. עד שיהיה יותר קל.
אני גדלתי וגם הלב גדל. כמעט מילא את כל הקופסא.
פחדתי שהוא יפרוץ החוצה אז הוספתי עליו עוד שרשרת ברזל שנאטמה במנעול.
בחלקים מסוימים בחיים חשבתי שאני נכנס לסיפור אהבה, כמו המרגשים האלה מהסרטים.
מרבית הפעמים זה היה חד צדדי.
וכל התאהבות חד צדדית כזאת גרמה לי להוסיף עוד מנעול ועוד שרשרת.
ועם כל "קליק" של עוד מנעול, הלב רק דפק והשתגע.
הוא רצה לצאת ולהרגיש קצת חופשי.
אז לכל מקרה שלא יבוא, שמרתי בצרור את כל המפתחות.
ואת הקופסא המשכתי לסחוב.
בשלב מסוים, הקופסא הזאת הייתה לי כבר כל כך כבדה.
הלב כבר גדל ומילא את כל הקופסא והוא התחיל להיחתך ולדמם.
כל השרשראות ברזל והמנעולים האלה היו כל כך כבדים.
הכאב, שפעם היה רק בלב, הגיע לכל חלק בגוף.
רציתי להעיף את הקופסא הזאת ממני.
רציתי לנתק את הלב ממני. רציתי להפסיק להרגיש.
ניתקתי את הלב ממני ופתאום לא הרגשתי. התמכרתי לתחושה הזאת.
החזקתי את הקופסא והלב המדמם בשתי ידיים, רחוק מהחלל שפתאום נוצר והתחיל להכאיב קצת אחרת.
הלכתי עם הקופסא המדממת בידיים וחיפשתי אנשים שיסכימו לעזור לי לחפש בין כל המפתחות שעל הצרור מפתח מתאים לכל מנעול, להסיר את השרשראות ולהגיע ללב, לרפא אותו ולהחזיר אותו למקום.
המשכתי לחפש ואפילו פגשתי כמה כאלה, אמרו שהם בעניין ומוכנים לעזור לי, או לפחות ככה חשבתי.
פתחנו מנעול והסרנו שרשרת, הלב פעם והתלהב והרגיש שהוא עומד לצאת לחופשי. זה הרגיש כל כך טוב פתאום.
ואז זה נגמר, לפעמים בפתאומיות. החזרתי את השרשראות לקופסא ונעלתי חזק.
מאז, כל מי שהגיע עם כוונות טובות ורצה לעזור, נהיה חשוד מיידית.
לא סמכתי על אף אחד, הייתי עונה בציניות, בתוקפנות, בזלזול.
חשבתי שהכאב ייפחת עם סיפוקים מיניים חד פעמיים.
הלב כל כך התרגש מהמקרים האלה שהוא רק נחתך יותר ויותר.
אז התחלתי לפחד ממפגשים רגעיים
התחלתי לפחד מאנשים. מעצמי. מהלב. מרגשות.
פחדתי מכל דבר. הסתגרתי וטסתי לבד לחצי שנה אחרי השחרור.
חשבתי שכל הבעיות ייפתרו.
חזרתי לארץ וכל המשקל שסחבתי בחצי שנה הזאת פתאום התפוצץ לי בפנים.
לקח לי מעל שנה של פחד להבין שאני לא יכול להמשיך לסחוב את כל המשקל על 2 ידיים והלב צריך לחזור למקומו.
במצב הזה, אף אחד לא ירצה לעזור לי למיין את המפתחות ולפתוח מנעולים.
הידיים שלי עסוקות בלהחזיק קופסא מדממת.
הגישה שלי צינית וקרה. אני תוקף וכועס על כולם.
ישבתי עם עצמי וכעסתי. גם בכיתי. המון. בלי לשים לב, התחלתי למיין מפתח למנעול, מפתח למנעול.
ועם כל "קליק" שנפתח המנעול, ירדה שרשרת ברזל.
כל מנעול שירד העלה זיכרון כואב למה הוא שם מלכתחילה.
המשכתי לבכות ולכעוס ולקלל.
ושיחררתי עוד מנעול.
"קליק" ועוד "קליק" ועוד מנעול ועוד שרשרת
והקופסא כבר פחות כבדה ממקודם, עדיין על הידיים שלי,
עם לב שעדיין פועם חזק, גדול ופצוע ומדמם,
שחיכה מאז ומתמיד שמישהו יבוא לשחרר את המנעול האחרון וירפא אותו,
כדי לפרוץ החוצה, לנשום.
לחזור למלא את החלל שחיכה לו תמיד.
מאז שאני זוכר את עצמי אני בן אדם רגיש,
שבגיל ההתבגרות בחר להדחיק כל רגש שקיים
להיות חזק מול כל העולם.
ועכשיו, כשאני קצת יותר בוגר וגדול
אני רוצה לשחרר את הלב יותר מהכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
