אופטימיות זה שם המשחק

יש ימים מסוימים, ניקח את אתמול למשל, שבהם אני פשוט בהלם מעצמי. לרוב ההלם הוא חיובי לחלוטין ולעיתים ממש ממש רחוקות הוא שלילי.

הפעם, אלא מה, אעסוק בהלם חיובי.

בשבוע שעבר במהלך יום חמישי דיברתי עם אותו 'בן זונה' מהפוסט הקודם ולמעשה אחרי המון חפירה פנימית הבנתי.

הבנתי שיש לי רגשות אליו, רגשות חזקים, עצומים, סוחפים.

נתתי לזה לעטוף אותי, נהניתי מהספק, נהניתי מהכאב הקטנטן, נהניתי מהכל.

לקחתי לי איזה יומיים של פנטזיות וחלומות בהקיץ ודמיונות מפה עד אילת ובטח לקראת המפגש העתידי שקבענו לים או לאיזה בירה או קפה.

קבענו ליום שני אבל הבן אדם נעלם כלא היה והסביר בשלישי בבוקר מוקדם שלא היה פנוי אז קבענו לערב.

דיברנו קצת ואני כבר הייתי על דופק 190. הלב שלי איים לצאת מבית החזה ולא ידעתי את נפשי.

כשהשעה המיועדת התקרבה הבנתי עם עצמי שאין סיכוי בעולם שאוכל לאזור אומץ ולשבת מולו כאילו הכל כרגיל בלי לדבר על זה, בלי לפתוח את הכל ובלי להתפרק כי אין לי אפילו שמץ של מושג מה עובר לו בראש.

שלחתי לו הודעה וניצלתי את העובדה שהוא בבית הכנסת מסיים את חג ראש השנה ואמרתי את אשר על ליבי.

אני מצאתי את עצמי נמשך אליו ובעניין שלו ואני בבלבלות עמוקות בנושא ולכן, לאור המצב, איעלם מחייו לתקופה הקרובה.

עברו שעתיים ושלוש ואחרי בכי מעמיק עם הרבה חברים ומשפחה הבנתי שזה מאחוריי והרגשתי כל כך מוקל.

פתאום הוא החזיר תשובה ואני כבר חשבתי שזה נגמר.

הוא ענה שהוא לא מבין כלום ושאני מלחיץ אותו.

ניסיתי לרמוז בכל דרך אפשרית והוא התעקש שאסביר במילים, אחרי שניסיתי להסביר דרך סמיילים ואימוג'ים למיניהם.

לא עזר לי כלום. הבן אדם מתקעש שאכתוב בדיוק מה אני רוצה לומר.

כבר לא היה לי אכפת מה יהיה אז במילים הכי ברורות שאני רוצה אותו.

לא הבנתי מאיפה מצאתי את האומץ.

אז נכבה לי הפלאפון, בדיוק השלב המושלם שתיגמר הסוללה.

חיברתי למטען ואחרי כמה דקות סופסוף הוא נדלק ואני מחכה לקרוא את התגובה ואז היא באה.

הוא לא התבלבל לרגע ואמר שכל עוד זה יישאר אפלטוני זה לא מפריע לו ושהכל בסדר.

אמרתי לו שאני לא אהיה מסוגל להמשיך ככה ושדרך ההתמודדות שלי זה להתנתק ממושא התשוקה.

הוא הבין, אמר שאם זה מה שיעשה לי טוב אז בהצלחה.

סיימנו. סיימתי.

הבן אדם יצא מלך ובאותה שנייה כל הגוף שלי בער מהבנה שהפרק הזה מתחיל להגיע למצב שהוא יהיה מאחוריי.

לילה לא הכי פשוט עבר עליי, לא אשקר. כמה פעמים שקמתי, מבוהל ובודד ולא כל כך יודע מה הלאה אבל זה לא משנה.

הפרק הזה שמסתבר שליווה אותי מעל שנה וחצי ולא נתתי לו מקום לביטוי ואמרתי לעצמי שהכל בראש הגיע למקום אחר.

עכשיו אני אוכל להתחיל לשחרר ולעבור הלאה.

עכשיו אני קצת יותר רגוע, קצת יותר חושש, קצת יותר הכל.

בעיקר מודע.

פעם ראשונה במשך כל שנות קיומי שהרגשתי ככה ואני מאחל לשנה הבאה לעצמי ולכל אחד בעולם שיימצא את הבן אדם שידע להחזיר לו את אותן תחושות שליוו אותי ביומיים האחרונים כי אין מדהים מזה.