אופטימיות זה שם המשחק

סופי שבוע היו בשבילי זמן לנוח ולהירגע. לשים את הדאגות מאחורי ולהנות.

לטייל, לקרוא עיתון ברוגע, לשתות קפה, להירגע.

בתקופה של התיכון ניצלתי את סופי השבוע בשביל לצאת עד מאוחר ולישון כמעט כל השבת.

ככה האמנתי שצריך. לנצל את הרגע שאפשר ללכת לישון מאוחר ולקום כמה שיותר מאוחר.

בתקופה הראשונה של הצבא זה היה מאוד דומה.

הייתי בעיקר יותר קשוב לפלאפון שמא אקבל שיחה מפתיעה שתצטרך לשנות לי את התוכניות לסופ"ש ולחזור לצבא.

אבל עם הזמן, סופי השבוע בבית כשחזרתי מהצבא קיבלו פן אחר.

סופי שבוע הפכו למקום מפלט בשבילי.

הייתי מגיע הביתה בימי שישי בשעות הבוקר המאוחרות, אוכל צהריים ומתעדכן קצת בפייסבוק.

בערך בשעה 6 בערב הייתי נכנס לתנומה קלה וקם עשר או שתיים עשרה שעות אחרי.

הייתה אפילו פעם אחת שישנתי 16 וחצי שעות ברצף.

יש שיטענו שנכנסתי לאיזה דיכאון בתקופה הזו והעדפתי להעביר את הזמן בשינה.

יש רגעים מאוד ספציפיים שגם אני אודה בזה.

לא הרבה אני זוכר מאז, בעיקר את התחושה של הפספוס שלי מעצמי.

עברתי בין תפקידים שונים בצבא והלחץ קצת ירד.

הרשיתי לעצמי לחייך ולהנות ולבלות.

בסוף המסע הצבאי, כמו כולם - השתחררתי. טסתי לטיול של אחרי הצבא חודש אחרי השחרור.

טיילתי ופתאום היה לי כל כך הרבה זמן פנוי ולא ידעתי מה לעשות.

חשבתי שהנה, זה הזמן הנהדר הזה לחזור לאווירה של הסופ"שים של התיכון.

במקום זה, הרגשתי איך שהזמן מתבזבז לי ונעלם בין הידיים אז החלטתי להיות עסוק.

ככה גם לא מרגישים שהזמן מתבזבז וגם אפשר לומר שעשיתי משהו.

לעשות משהו - לקנות, להסתובב בשוק, לטייל, לדבר עם אנשים. העיקר להיות באמצע משהו.

את הטיול שלי אחרי צבא העברתי בעיקר בלדאוג מה אעשה מחר, לאן אלך, מה אקנה, מה אוכל, איפה אבלה.

כמעט לא נהניתי מהרגע כי הרגשיתי שזה ביזבוז של זמן להנות מהרגע.

חייתי את המחר, התעלמתי מהעכשיו.

כשחזרתי לארץ הכל התפוצץ לי בפנים.

אני זוכר שכל כך נבהלתי ובשלב מסוים התקשרתי לאבא משדה תעופה של מדינה זרה.

אמרתי לו שהלכתי לאיבוד ושאני לא יודע מה קורה לי.

עם הנחיתה, הוא בא לאסוף אותי מהשדה תעופה בארץ.

ימים יגידו שחוויתי התקף חרדה.

את סופי השבוע מאז העברתי בלדאוג.

מי אני, מה אני, מה אני עושה ולמה.

כל כך הרבה שאלות, כל כך מעט תשובות, כל כך הרבה בילבול.

חזרתי להרגלים הישנים ואמרתי שלהיות עסוק יפתור הכל.

אני זוכר שכל תקופת הפסיכומטרי עברה רגוע אבל דווקא בשעתיים שאחרי המבחן הייתה נפילת המתח.

שוב השאלות של מה ומי ולמה.

שוב סופשים לא רגועים.

שוב לחפש מטרה ושוב לחפש היגיון.

את סופי השבוע שלי מהיום והלאה אני רוצה להעביר עם אנשים שאני אוהב.

כל כך הרבה כעס על העולם צברתי במשך שנים שבשלב מסוים הפניתי אותו כלפי עצמי.

אני מתחיל להבין שהילד הקטן שבי טרם התבגר במלואו והוא עדיין כועס.

הוא רק רוצה אהבה.

אני עוד לא יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול אבל אני יודע מה אני רוצה להרגיש.

שמח ומאושר. עם דאגות וחששות כמו כולם. בפרופורציות הנכונות.